בין הצעירים שמקבלים ליווי ותוכניות, לבין האזרחים הוותיקים שיש להם מערכות תמיכה, יש דור שלם שנמצא באמצע, ונשאר לבד. מחקר חדש של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל חושף תמונה מדאיגה: 144 אלף גברים ונשים בגילי 50 – 64 חיים כיום בגפם, ורבים מהם מתמודדים עם שילוב של בדידות, מצוקה כלכלית ובריאותית, וחוסר תמיכה משפחתית או מוסדית. הם עובדים, משלמים מיסים, נראים “חזקים” מבחוץ, אבל מבחינת המדינה, הם כמעט לא קיימים.
הדור שנופל בין הכיסאות
עורכי המחקר, שביט בן – פורת ופרופ’ ג’וני גל, מציינים כי בשני העשורים הקרובים מספרם של יחידים בגילי הביניים צפוי לגדול בכ – 40%, ולהגיע לכ – 200 אלף איש. לדבריהם, זהו דור שנמצא מחוץ למוקדי המדיניות החברתית, לא נחשב צעיר, לא נחשב קשיש, ולכן אינו נכלל בתוכניות הרווחה המותאמות לקבוצות אוכלוסייה אחרות.
“ההתמודדות של יחידים בגילי הביניים היא רב – ממדית ודורשת מענים במישור הכלכלי, החברתי והבריאותי,” אומרת בן – פורת. “תוכניות ייעודיות בתחומי הדיור, התעסוקה וההתנדבות יכולות לשפר משמעותית את איכות חייהם.” פרופ’ גל מוסיף: “מדובר באנשים שסובלים מבדידות והיעדר מקורות תמיכה. הם גדלים בקצב מהיר, אך אינם זוכים להתייחסות הולמת. נדרשת מדיניות לאומית שתבטיח שלא יוזנחו.”
מציאות קשה במספרים
הנתונים ממחישים את גודל הפער: 17% ממשקי הבית של יחידים בגילי 50–64 חיים מתחת לקו העוני, לעומת 11% בלבד בקרב כלל האוכלוסייה, שיעור המועסקים נמוך יותר, ושיעור הנשענים על קצבאות גבוה, רבים מוותרים על טיפולים רפואיים או תרופות בגלל מצב כלכלי, רק מיעוט מתגוררים בדירה בבעלותם, ורבים מהשוכרים חיים בדיור ציבורי, 20% מהם מדווחים על תחושת בדידות תכופה, לעומת 5% בלבד בקרב מי שאינם יחידים.
המחקר גם מצביע על גורמי הגנה ברורים: תעסוקה, הכנסה גבוהה ומספר ילדים, כולם קשורים באיכות חיים טובה יותר. לעומת זאת, מוגבלות תפקודית מחמירה את הבדידות ואת הקושי הכלכלי
נקודת האור: ההתנדבות
אחת המסקנות הבולטות של המחקר היא כוחם של חיבור ונתינה. יחידים בגילי הביניים המשתתפים בפעילות התנדבותית מרגישים פחות בודדים ויותר שבעי רצון מחייהם, ממצא שחזר גם בהשוואה הבין – לאומית.
עם זאת, דווקא בקרב האוכלוסייה הזו שיעור המתנדבים נמוך יותר בהשוואה לבני גילם החיים עם משפחה. החוקרים ממליצים למדינה להשקיע בתוכניות שיקלו על אנשים בגילים אלה להשתלב בהתנדבות קהילתית, שתהווה עבורם עוגן חברתי ורגשי.
קריאה למדיניות חדשה
למרות ההכרה ההולכת וגדלה בצורכיהם, מערכת הרווחה עדיין חסרה תוכניות ממוקדות. החוקרים ממליצים על הקמת גורם מתכלל במשרד הרווחה שיטפל באוכלוסייה זו, הכשרה ייעודית לעובדים סוציאליים לטיפול באנשים החיים לבד, ופיתוח מסגרות תעסוקה וקהילה שיחזקו את החוסן האישי והחברתי של בני גיל הביניים.
הציבור הרחב לא רואה, אבל הנתונים מדברים
המחקר גם חושף פער תרבותי עמוק: בישראל, שבה המשפחה נחשבת לערך עליון, מי שחיים לבד נוטים להיות “בלתי נראים”. אין מי שידפוק על דלתם, אין מי שיבדוק אם יש להם אוכל, אם הם לקחו תרופה, אם הם מדברים עם מישהו ביום. הם לא סיפור חריג, הם קבוצה שלמה באוכלוסייה. קבוצה שקטה, הולכת וגדלה, שבזמן שהמדינה דואגת לצעירים ולמבוגרים, היא נשארת באמצע, שקופה.
הם לא מבקשים רחמים, רק שיראו אותם. כי גם באמצע החיים, אף אחד לא רוצה להיות לבד.
◼️ חדשות מהארץ ומהעולם בווטסאפ לחצו כאן
