קוראים יקרים, שמי הלל שירה פרץ, אני בת 17, והיום אספתי כל פירור של אומץ שיש בי כדי לעמוד כאן מולכם ולהשמיע את הקול שלי. אני לא פונה אליכם מתוך מקום של חולשה או מסכנות – אני פונה מתוך אחריות עמוקה לעצמי, לגוף שלי ולחיים שמגיעים לי לחיות.
במשך שנים עברתי פגיעות קשות ומתמשכות. זה התחיל בתוך הבית, מקרוב משפחה, כשהייתי ילדה קטנה מדי מכדי להבין, להתנגד או להגן על עצמי. מאז גיל 14 אני מתייצבת בתחנות משטרה, מבקשת שמישהו יקשיב, שמישהו ירשום תלונה. לפעמים אמרו לי שאי אפשר "מבחינה חוקית" כי אני קטינה; לפעמים הושיבו אותי מול חוקרת ילדים. גם שם, בחדר שאמור להיות בטוח, רעדתי מפחד. הפחד להגיד את השם המפורש של מי שפגע בי היה משתק, ובסופו של דבר, המילים שלי – "אני רוצה להיות מוגנת" – נסגרו תחת הכותרת המקוממת "תלונת שווא".
בגיל 17 חוויתי אינוס נוסף. שוב עשיתי את מה שמצופה מאזרחית שומרת חוק: פניתי למשטרה. ושוב, התיקים נסגרו. לא כי האירועים לא קרו, אלא כי המערכת פשוט לא ידעה איך לספק לי מענה.
לפני כחודש עברתי גרידה טראומטית בעקבות אינוס נוסף. זה היה הליך רפואי שפצע אותי פיזית ונפשית והציף את כל השדים מהעבר, אבל הוא גם זיקק בי תובנה אחת חדה: אני חייבת הגנה. אני זקוקה למסגרת שתספק לי ביטחון ויציבות בפועל, לא רק על הנייר.
למרות הכל – ואני רוצה שתסתכלו לי בעיניים כשאני אומרת את זה – אני מתפקדת. אני עומדת על הרגליים. אני מדברת בצורה צלולה, מודעת ואחראית. אני לא מבקשת יחס מיוחד. אני מבקשת מענה בסיסי: הגנה מפני התוקף, הכרה במציאות חיי, וליווי שיאפשר לי להמשיך קדימה בלי הצל של האיום המתמשך מעל ראשי.
הבקשה שלי לגיטימית. הגבולות שלי ברורים. העובדה שאני עדיין כאן, נושמת, מדברת ודורשת פתרון, היא לא עדות למסכנות – היא עדות לחוסן הבלתי רגיל שלי.
אני כאן, ואני לא אשתוק עד שאהיה מוגנת.
-הכותבת הלל שירה פרץ, נולדה וגדלה בירושלים. בגיל 14 חשפה באומץ ובקושי רב אונס שעברה. התיק נסגר או הוקפא, היא יצאה מביתה, ומאז שוהה במסגרות המעניקות לה הגנה. כעת היא מטפלת טיפול בבית חולים במרכז הארץ ומחפשת הגנה חדשה, לצד זאת תחל בהליכים משפטיים נגד הפוגעים בגופה ובנפשה, בליווי עו"ד רז עטיה שנרתם לסייע לה ללא שכר טרחה, לאחר שנחשף לסיפורה הנוגע באינסטגרם..
◼️ חדשות מהארץ ומהעולם בווטסאפ לחצו כאן
