פתח תקווה התחילה באדמה.
אדמותיה הראשונות נרכשו בקיץ 1878, וב־14 באוקטובר אותה שנה עלו המתיישבים אל הקרקע והחלו בחפירת הבאר. בחנוכה כבר נחרש כאן התלם הראשון. בתיעוד מראשית המושבה מוזכרים חיטה, שעורה, תורמוסים, עדשים, ירקות וגידולים נוספים; בהמשך הפכה הפרדסנות לאחד הכוחות הכלכליים הגדולים של פתח תקווה, עד שבשנות ה־20 הגיע חלקה לכ־55% משטח כלל הפרדסים בארץ.
קשה לראות את זה היום כשנוסעים בין אם המושבות לקריית אריה, אבל במשך עשרות שנים תפוז היה כאן הרבה יותר מסמל נוסטלגי. הוא היה עבודה, כסף, אריזה, יצוא וחלק מהקצב של העיר. תצלומים מראשית המאה ה־20 מציגים אורזי תפוזים בפתח תקווה, ובארכיון העירוני נשמרו מסמכים של אגודות פרדסנים ששיווקו עשרות אלפי תיבות פרי.
ואז העיר גדלה. הפרדסים הצטמצמו, רחובות נבנו, מפעלים הגיעו, שכונות קלטו עולים, והאוכל השתנה יחד איתה.
אחד המקומות שבהם עדיין אפשר לראות את כל השכבות האלה זו ליד זו הוא שוק פתח תקווה. לשוק יש היסטוריה של יותר מ־130 שנה, והוא ממשיך גם כיום להיות מקום של ירקות, דגים, תבלינים ואוכל מוכן. אחרי שדרוג תשתיות בשנים האחרונות הוא אינו רק מקום לקניות של שישי אלא גם מרחב שבו קובה, בורקס, חומוס ומאפיות של קהילות שונות יושבים כמעט כתף אל כתף.
אבל הסיפור המקומי החזק ביותר אולי בכלל מתחיל בבוטקה קטן.
פלאפל חתוכה נולד בשנות ה־60. מנחם חתוכה עלה מתימן ב־1949 והתיישב בשכונת שעריה. הוא עבד כמסגר, ובשלב מסוים פתח דוכן פלאפל קטן באזור רוטשילד. ב־1971 עברה המשפחה לחנות ברחוב ההסתדרות, שבה העסק פועל עד היום. אחרי מותו של חתוכה המשיך בנו אייל את המקום ואת המתכון המשפחתי.
ב־2025 עשתה פתח תקווה דבר שלא הרבה ערים עושות לבעל פלאפל: היא קראה על שמו כיכר בשעריה. העירייה נימקה את ההנצחה לא רק בוותק של העסק אלא גם בפעילות הקהילתית של חתוכה, בעזרה לנזקקים ובפעילותו למען חיילים.
וזו אולי הדרך להבין למה הוא נכנס לכתבה הזאת. פלאפל אפשר לקנות כמעט בכל עיר בישראל. פלאפל שהפך לחלק מהביוגרפיה העירונית עד שהשם של האיש שמאחוריו נכנס למפה — זה כבר משהו אחר.
גם אצל מסעדת האחים חירק הסיפור מתחיל בתימן ונמשך בדור הבא.
שלום ואברהם חירק עלו לישראל מתימן לאחר קום המדינה והקימו בפתח תקווה מסעדה שהפכה עם השנים לאחד המוסדות המזוהים עם האוכל התימני בעיר. המקורות חלוקים לגבי שנת הפתיחה המדויקת, ולכן עדיף לא להדביק למקום מספר שלא ניתן לאמת בוודאות; מה שמתועד היטב הוא שהמסעדה פועלת בעיר עשרות שנים והיום ממשיכים אותה בני המשפחה.
נכון לספטמבר 2026 היא עדיין פעילה בשטמפפר, והסירים שלה ממשיכים להוציא מרקי רגל, בשר ושעועית לצד לחוח, סאלוף, חילבה וסחוג. מסעדת האחים חירק
יש כאן משהו שכמעט נעלם מערים גדולות: מסעדת פועלים שבה המנה אינה מנסה להיראות חדשה. אותו מרק, אותו לחוח, אותו סחוג — והדור שמאחורי הסירים הוא זה שמתחלף.
כמה רחובות ואחר כך כמה עשורים מפרידים בין המטבח התימני הזה לסיפור העיראקי של מסעדת מאמא סוהם.
סוהם הללי עלתה מעיראק בשנות ה־50 והגיעה עם משפחתה למעברת עמישב. ב־1997 פתחה מסעדה קטנה שבה בישלה את האוכל שהכירה מהבית. בנה יאיר ואשתו תמר הרחיבו אותה, ולאחר מותם בחרו הילדים שירן ואלעד לעזוב את עבודותיהם ולהמשיך את העסק המשפחתי. כיום זו כבר מסעדה של דור שלישי.
וב־2026 קרה לסיפור הזה משהו כמעט סמלי מדי: מאמא סוהם פועלת כיום בלב קריית אריה, בין מגדלי משרדים והייטק, עם קובה סלק, טביט, ערוק, מעיים ממולאים ושאר המנות שהתחילו אצל סבתא. ביקורת עדכנית מספטמבר 2026 תיארה בדיוק את הניגוד הזה — מטבח עיראקי מסורתי בתוך אזור העבודה החדש של העיר.
אם מחפשים תמונה אחת שמספרת את המעבר מפתח תקווה הישנה לחדשה, זאת כנראה היא: עובדי הייטק יורדים ממגדל זכוכית בצהריים ואוכלים קובה שמגלגלות נשים בטכניקה שעברה ממשפחה שעלתה מעיראק.
והפסיפס העירוני לא נעצר שם.
ב־בייאנטו מבשלת אילנה אסקיאס אוכל אתיופי. אסקיאס עלתה מאדיס אבבה כשהייתה בת תשע. לפני שפתחה את המסעדה נסעה לאתיופיה כדי ללמוד לעומק את המטבח, ומאז היא ממשיכה לחזור לשם ולהביא תבלינים. ב־2025 כבר תוארה בייאנטו כאחת המסעדות האתיופיות הוותיקות בישראל, לאחר כ־17 שנות פעילות.
נכון ל־2026 המסעדה פעילה ומגישה אינג'רה, שירו, טבס, קאי סגה ווט ובייאנטו — המנה הצמחונית שעל שמה נקרא המקום.
גם היא אינה מקרית בנוף המקומי. פתח תקווה קלטה במהלך השנים קהילה אתיופית משמעותית, ובמיזם עירוני שתיעד את “הטעם של פתח תקווה” נבחרה אסקיאס לספר כיצד הביאה את החוויה האתיופית אל המסעדה, לצד בעלי עסקים תימנים, עיראקים, פרסים ואחרים.
זה רגע שבו קל להבין מה קרה לעיר: היא התחילה כחברה קטנה של חקלאים, אבל המטבח שלה הפך לספר הגירה.
והתחנה החמישית כבר לא הגיעה משום גל עלייה.
Pitmaster נולד בפתח תקווה בנובמבר 2019. המייסדים היו חובבי בשר, אש ואירוח שהכירו דרך מפגשים, חצרות וקהילה גדולה סביב עישון וצלייה. הם לקחו את הרעיון והפכו אותו למסעדה שהיא גם ארוחה וגם מופע סביב אש חיה, בשר ועישון. הסניף הראשון היה בפתח תקווה, ורק אחר כך הגיעו סניפים נוספים בארץ.
נכון לספטמבר 2026 הסניף בעיר ממשיך לפעול ברחוב ברקת. Pitmaster
וזה חשוב בתוך הסיפור, כי פתח תקווה אינה רק עיר של נוסטלגיה.
קריית אריה, רמת סיב ואזורי התעסוקה שינו את מפת העיר. אנשים מגיעים אליה בבוקר לעבודה ממקומות אחרים, נשארים לארוחת ערב, והקולינריה החדשה כבר אינה חייבת להישען על מתכון של סבתא כדי להיות מקומית. אם מותג שמתרחב לערים אחרות נולד דווקא כאן, גם זו שכבה חדשה ב־DNA של פתח תקווה.
כך נראים כמעט 150 שנה על צלחת אחת.
בתחילה היו חיטה, שעורה וירקות באדמה. אחר כך הגיעו הפרדסים. בהמשך הגיעו משפחות מתימן, עיראק, אתיופיה ומדינות נוספות והכניסו לעיר לחוח, קובה, אינג'רה ותבלינים אחרים. ובדור הנוכחי כבר נוצרים כאן עסקים שמתחילים בפתח תקווה ויוצאים ממנה החוצה.
לכן למתכון של סוכות לא חיפשנו “מתכון פתח־תקוואי” שאין לו תיעוד היסטורי.
המתכון הבא הוא בהשראת שני הפרקים החקלאיים הגדולים של פתח תקווה: הדגנים שנזרעו כבר בחורף הראשון של המושבה וההדרים שהפכו אחר כך לענף המזוהה איתה.
קערת חיטה חגיגית עם תפוזים צלויים, רימון ושקדים
מצרכים
2 כוסות גרגרי חיטה
3 תפוזים
1 בצל סגול גדול
½ כוס שקדים קלויים וקצוצים גס
גרגירים מרימון אחד
½ כוס פטרוזיליה קצוצה
¼ כוס נענע קצוצה
3 כפות שמן זית
מלח
פלפל שחור
לרוטב:
¼ כוס שמן זית
¼ כוס מיץ תפוזים טרי
2 כפות מיץ לימון
1 כף דבש
1 כפית חרדל
½ כפית כמון
מלח ופלפל שחור
אופן ההכנה
משרים את החיטה במים למשך כמה שעות, ואם אפשר ללילה. מסננים, מכסים בהרבה מים טריים ומבשלים כ־45–60 דקות, עד שהגרגירים רכים אבל עדיין נגיסים. מסננים ומצננים.
מחממים תנור ל־210 מעלות.
קולפים שני תפוזים וחותכים לפרוסות או לפלחים עבים. פורסים את הבצל הסגול לפלחים. מניחים על תבנית, מזלפים מעט שמן זית ומתבלים במלח ובפלפל.
צולים כ־15 דקות, עד שקצות התפוז והבצל מתחילים להשחים ולהתקרמל. התפוז לא אמור להתייבש — רק לקבל מעט צריבה ומתיקות עמוקה יותר.
סוחטים את התפוז השלישי ומערבבים את המיץ עם שמן זית, לימון, דבש, חרדל, כמון, מלח ופלפל.
מערבבים בקערה גדולה את החיטה עם התפוזים והבצל הצלויים, הפטרוזיליה, הנענע ורוב השקדים. יוצקים מעל את הרוטב ומערבבים בעדינות.
ממש לפני ההגשה מפזרים את גרגירי הרימון ואת יתרת השקדים.
אפשר להגיש בטמפרטורת החדר, ולכן זו מנה מצוינת לשולחן הסוכה: חגיגית אבל לא כבדה, ומכינים אותה מראש בלי שהמרקם נפגע.
אין כאן ניסיון לטעון שהמייסדים אכלו חיטה עם תפוז צלוי ב־1878. הם לא. אבל שני חומרי הגלם מספרים משהו אמיתי מאוד על העיר: החיטה מחזירה אל החורף הראשון, שבו ניסו להבין מה בכלל אפשר להצמיח מהאדמה הזאת; התפוז מחזיר לעשרות השנים שבהן הפרדסים הפכו את פתח תקווה למעצמה חקלאית.
ובסוכות 2026, אולי זו הדרך היפה ביותר לראות את פתח תקווה: לא רק “אם המושבות” שבתמונות הישנות ולא רק עיר המגדלים של היום, אלא מקום שבו כל תקופה השאירה משהו על השולחן. חיטה מן התלם הראשון, תפוז מן הפרדס, סחוג משעריה, קובה מעמישב, אינג'רה מגל העלייה הבא — ואש של דור שכבר נולד לעיר גדולה.
שעות הפעילות בערב החג, בסוכות ובחול המועד עשויות להשתנות.
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
