לפני הקונדיטוריות והאספרסו הייתה כאן בעיקר אדמה. רמת השרון, שנקראה בתחילת דרכה "עיר שלום", החלה להתבסס כמושבה בשנות ה־20 של המאה הקודמת. לפי התיעוד העירוני, שנת 1928 הייתה נקודת המפנה שבה קיבל היישוב אופי חקלאי מובהק: ניטעו פרדסים, הוקמו לולים ורפתות והתושבים התפרנסו מעבודה בשדות. עדויות של ותיקי המקום מספרות שבשנות ה־30, פרט לכמה רחובות בודדים, כמעט כל השטח היה מכוסה עצי הדר.
האוכל היה בהתאם. פועל שיצא לעבודה בפרדס קיבל סל עם לחם, חלבה, קציצות ובקבוק תה, ובעונת הקטיף נוספו גם תפוזים ישר מהעצים. במושבה כולה היו אז שתי מכולות, מאפיית לחם ומסעדה קטנה בצריף עץ.
אחד הגידולים שנשארו מזוהים עם העיר גם הרבה אחרי שרוב הפרדסים פינו מקום לבתים הוא תות השדה. עד היום רמת השרון מתוארת לא פעם כעיר של תותים, ולא רק בזיכרונות.
אצל חזי ניסים – קטיף תותים החקלאות הזאת עדיין חיה. ניסים מגדל תותים בעיר כבר מתחילת שנות ה־70, לאחר שלמד את התחום מאחיו הבכור והמשיך את הדרך המשפחתית. נכון לספטמבר 2026 המקום פעיל, והקהל יכול להיכנס לשדה, לקטוף ולאכול תותים, לצד גידולים עונתיים נוספים.
זה אולי המקום המדויק ביותר להתחיל בו כתבה על אוכל ברמת השרון: לא בצלחת, אלא בצמח. בתוך אחת הערים המבוקשות והבנויות במרכז הארץ נשארה פיסה שבה ילדים עדיין יכולים לראות שתות לא גדל בקופסת פלסטיק בסופר.
גם הזיכרון העירוני מאשר שהחקלאות הזו לא הייתה תפאורה. בת למייסדי העיר, חיה ברזילי, שנפטרה השנה בגיל 96, סיפרה על ילדות בין שדות, לולים ופרות ועל מכירת תותים וירקות מהמשק המשפחתי.
ואז, כמעט בשני מהלכים מקבילים בסוף שנות ה־80, התחילה רמת השרון לכתוב לעצמה זהות קולינרית חדשה.
ב־1987 נפתחה Bologna. המסעדה האיטלקית המשפחתית נוסדה תחילה ברחוב אוסישקין וכיום פועלת בשדרות ויצמן 6. מאחוריה עומדים השף גדי רוזנשטוק ואשתו חני, שמנהלים אותה לאורך השנים וממשיכים להגיש פסטות, לזניות, ריזוטו ופיצות בסגנון איטלקי ביתי. האתר הרשמי מתאר מסעדה שליוותה את הקהילה המקומית יותר משלושה עשורים, והרישומים המעודכנים ל־2026 מאשרים שהיא עדיין פעילה.
שנה אחר כך, ב־15 באוגוסט 1988, קרה משהו שהשפיע הרבה מעבר לגבולות העיר.
במרכז מסחרי קטן בנווה רסקו פתחו רביבה אפל, סיליה רגב ונירה קולודני את Reviva and Celia Ramat Hasharon רביבה וסיליה רמת השרון. הרעיון הראשוני היה צנוע: להכין אוכל ועוגות לבתי קפה וללקוחות פרטיים. אלא שרביבה, שלמדה בין היתר ב־Lenôtre בפריז, הביאה איתה שפה של פטיסרי צרפתי וחומרי גלם שהקהל הישראלי של סוף שנות ה־80 כמעט לא הכיר. כעבור שנה נוסף בית קפה קטן, ומה שנולד בשכונת נווה רסקו הפך עם הזמן לאחד המותגים המזוהים בישראל עם קונדיטוריה מוקפדת. המקום המקורי ברמת השרון ממשיך לפעול גם היום כמסעדה ומעדנייה.
יש משהו מאוד רמת־שרוני בסיפור הזה. לא מסעדת דגל שנפתחה במרכז תל אביב כדי לכבוש את המדינה, אלא קונדיטוריה קטנה בתוך שכונה ירוקה שהלקוחות התחילו להגיע אליה במיוחד. אפילו רביבה אפל תיארה את המקום שבו התחיל הכול כמרכז מסחרי מיושן בסביבה שקטה וירוקה.
והמודל השכונתי הזה חזר שוב.
בשנת 2002 נפתח Assaf Artisanal בלב נווה מגן. הוא התחיל כקונדיטוריה ובית קפה ובהמשך התפתח לביסטרו, אבל נשאר באותו מקום ובאותה סביבה של עצים. גם כיום המסעדה מציינת בגאווה שהיא טובלת בבוסתן עצי הדר.
וזה פרט ששווה להתעכב עליו. בעיר שבה פעם כמעט כל השטח שבין הרחובות היה פרדס, אפשר בשנת 2026 לשבת לארוחת בוקר או שניצל במקום שנמצא ממש בתוך עצי הדר. לא מוזיאון חקלאי ולא שחזור של פעם, אלא עסק בן יותר משני עשורים שהעבר הכפרי פשוט נשאר סביבו.
התחנה החמישית מספרת כבר על רמת השרון של הקפה.
Hotam Ha-Café פועל בסוקולוב 81 ומאחוריו אילן שנהב, מהדמויות שהשפיעו על תרבות הקפה המקצועית בישראל. שנהב הקים את בית הספר הראשון לקפה ואת האיגוד הישראלי לקפה, ייסד בעבר את רשת אילנ'ס וייצג את ישראל בתחרויות קפה בינלאומיות. בחותם הקפה הוא חזר למודל קטן ומקומי יותר: בר קפה, פולים ממקורות שונים, ציוד להכנה בבית וסדנאות שמנסות ללמד מה בעצם יש בתוך הספל. המקום פעיל גם בספטמבר 2026.
וכאן מתקבלת תמונה מעניינת של העיר. רמת השרון לא פיתחה מטבח עדתי אחד שאפשר להצביע עליו ולומר "זה הטעם שלה". היא פיתחה משהו אחר: תרבות של עסק שכונתי איכותי. בולוניה נשארה משפחתית מאז 1987. רביבה וסיליה צמחה מנווה רסקו. אסף ארטיזנל נטוע בתוך נווה מגן. חותם הקפה יושב על סוקולוב. ובשוליים שעוד לא נבלעו בבנייה, תותים עדיין יוצאים מהאדמה.
אפילו המקומות שכבר אינם קיימים מספרים את אותו סיפור. במשך יותר משישה עשורים פעלה בעיר "עדנה", שהחלה כקיוסק קטן של העולה מאיראן עדנה נאמן והפכה למסעדת תבשילים מיתולוגית. היא נסגרה לצמיתות ב־2025, ולכן אינה נכללת בחמש התחנות הפעילות כאן, אבל הסיפור שלה מזכיר שהמטבח המקומי של רמת השרון לא נולד רק מקונדיטוריה צרפתית ומאספרסו. הוא נבנה גם ממעברה שקלטה עולים מעיראק, פרס ותימן ומשפחות שבישלו את מה שהכירו מהבית.
אולי בגלל זה סוכות מתאים במיוחד לעיר הזאת. החג מחזיר את הארוחה החוצה, אל הצמחייה והאוויר, ובמקום שניסה כבר בשנות ה־20 לתכנן יישוב שבו "השדה קרוב אל הבית", יש בזה כמעט סגירת מעגל.
המתכון שמסיים את הכתבה אינו מתכון היסטורי של רמת השרון. הוא נולד מהמפגש בין שני דברים שהעיר באמת יכולה לטעון לבעלות על חלק מהסיפור שלהם: תותים שגדלים בשדות שלה כבר דורות, והפטיסרי הצרפתי שרביבה אפל הכניסה מכאן עמוק לתרבות האוכל הישראלית. לכן לסוכה של רמת השרון נכין טארט תותים וקרם שקדים ביתי.
מצרכים
לבצק:
200 גרם קמח
100 גרם חמאה קרה חתוכה לקוביות
50 גרם אבקת סוכר
חלמון אחד
1–2 כפות מים קרים
קורט מלח
לקרם השקדים:
100 גרם חמאה רכה
100 גרם סוכר
100 גרם שקדים טחונים
2 ביצים
כפית תמצית וניל
גרידה מחצי לימון
להגשה:
כ־400 גרם תותים טריים
כף ריבת תות או משמש
כף מים
מעט אבקת סוכר, אם רוצים
אופן ההכנה
מערבבים קמח, אבקת סוכר ומלח. מוסיפים חמאה קרה ומפוררים באצבעות עד שמתקבלים פירורים קטנים. מוסיפים חלמון וכף מים ולשים רק עד שהבצק מתאחד. אם צריך, מוסיפים עוד מעט מים. עוטפים ומעבירים למקרר לחצי שעה.
מרדדים את הבצק ומרפדים תבנית טארט בקוטר 24 ס"מ. מחוררים בעדינות במזלג ומחזירים למקרר בזמן שמכינים את המלית.
טורפים חמאה וסוכר לקרם. מוסיפים את הביצים אחת־אחת, ואז שקדים טחונים, וניל וגרידת לימון.
מורחים את קרם השקדים על הבצק ואופים בתנור שחומם ל־175 מעלות במשך כ־30 דקות, עד שהקרם זהוב ויציב. מצננים לחלוטין.
חותכים את התותים לחצאים ומסדרים מעל הטארט. מחממים ריבה עם כף מים, מברישים בעדינות את התותים לקבלת ברק ומגישים.
זה לא טארט של רביבה וסיליה ולא מתכון שעבר בין חקלאי המושבה. הוא דווקא משהו שרמת השרון של היום יכולה לעשות היטב: לקחת פרי מהשדה הישן, להניח אותו על קונדיטוריה חדשה יותר, ולגלות ששניהם כבר שייכים לאותה עיר.
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
