להיות עשיר לא מתבטא בכמה יש לך אלא כמה שאתה נותן

בדיוק לפני שנה, שלושים מעלות חום, עיר הבהד"ים. סיימתי להרצות בפני צוערים שהפכו זמן קצר אחר כך לקציני צה"ל בנושא "הכל מתחיל ונגמר באני שלך", בלב, בנתינה האמיתית – לא בכסף, לא בזהב ולא במתנות, באושר – לא בעושר

בשיא החום, בשיא הלחץ (טוב, תמיד יש לחץ), עם מיליון דברים על הראש ובעשייה האינטנסיבית, הנעתי את הרכב ונסעתי לדרום הרחוק. שם, בעיר הבה"דים, מאות מטרים מירוחם, עמדתי מול חיילים, צוערים לפני קצונה ולא סתמתי. במשך שעה וחצי ניהלתי איתם שיח על העצמה אישית, ביטחון ואמונה בעצמך המובילים להצלחה – כנגד כל הסיכויים, עם כל המכשולים שרק אפשר לדמיין. בחינם, כמובן.

לא, לא הכל נוצץ – גם אצלי. הדשא של השכן תמיד ירוק יותר – ספק הסברתי להם, ספק הפנמתי בעצמי. הרי כולנו בני אדם, כולם עוברים הכל. הם שאלו, התעניינו, הסתקרנו – ואני הרגשתי בעננים שיכולתי להעביר להם את המסר: לעשות את מה שהם רוצים, את מה שהם אוהבים, מהבטן. סיפרתי להם שלהיות עשיר לא מתבטא בכמה שיש לך אלא בכמה שאתה נותן – ועל פי המודל הזה אני מנהלת את חיי כבר שלושה עשורים וחצי.

הסברתי להם שלמרות שאני מתפרנסת כל כך הרבה שנים מתקשורת, לא כל מה שנראה, נקרא או משודר בתקשורת, קיים במציאות – אך עדיין, הבהרתי שהכל תלוי בנו, בכולנו, במה שנבחר להיות – שכל מה שנחליט להיות נהיה, שגם מתוך משברים ניתן לצמוח ולעלות מעלה מעלה. אחד החיילים שאל בהקשר הצבאי: "מה שאת אומרת הוא שבעצם צריך להסתכל למוות בעיניים?" ואני עניתי: "לא, צריך להסתכל לחיים בעיניים". בעיניי, להסתכל לחיים בעיניים זה קודם כל להסתכל במראה, להיות בן אדם וגם לדעת את הגבולות. אפשר לפרגן – כשצריך אבל גם צריך לשים תמרור עצור. יש אנשים שפשוט לא יודעים להעריך את הלב הגדול ולעתים, כשהם כבר מבינים, זה כבר מאוחר מידי.

וזה מזכיר לי את אותו סרטון שטבע בי את המשפט על העושר האמיתי. הילד הקטן, שמספר שאף פעם לא אהב את אביו, שתמיד הוא היה עני ולא מוצלח, שעבד קשה יותר מאבות אחרים, שחשב שהוא לא חכם במיוחד, אף פעם לא ראה בו מודל לחיקוי. אחד הזיכרונות שהיו טבועים בו במיוחד היה כאשר אביו היה מביא לו דמי כיס ואומר לו שהגיעה העת גם להתחלק במיסים, מהם. לקופסה קטנה היה מכניס את כל המיסים שצבר הבן – ועל כל שקל שבנו 'שילם מיסים' הוא הכניס שקל מכספו.

"למה איננו עשירים?" שאל יום אחד את אביו, וזה השיב לו: "מי אומר שאיננו עשירים? להיות עשיר לא מתבטא בכמה יש לך – אלא כמה אתה נותן – ואיכשהו כשאתה נותן אתה שמח יותר". אבל הילד לא היה שמח, "לא רציתי להיות עני כמו אבי כשאהיה גדול", סיפר.

יום אחד קיבל מלגה ללימודיו, הוא התרגש וקיבל מאביו חבילה של מכתבים ומעט דמי כיס. "תתקשר אליי כשתרצה עוד כסף", אמר לו – אולם הוא לא צילצל. הבן השקיע בלימודיו, הפך לאיש עשיר ומוצלח. השנים חלפו ובאחד הימים צילצל האב: "אתה מגיע לארוחת חג השנה?", שאל, הילד השיב: "לא, אני לא מגיע השנה. התחלתי עבודה חדשה ואני נורא עסוק כרגע" – וניתק.

ימים ספורים אחר כך, פשפש הבן בערימת המכתבים ההיא. בכל מכתב צוין 'תודה על תרומתך'. הוא צלצל לאחד המקומות להם כביכול תרם, ואמר כי הוא מעוניין בפגישה. כשהגיע התקבל באהדה גדולה על ידי בעל החברה, נכה בכסא גלגלים. "תודה שהגעת, אביך סיפר לנו כל כך הרבה עליך", אמר. "אביך חשב תמיד חיובי ושכח מכל הבעיות. הוא היה מזכיר את חלומותינו ותקוותינו, היחיד שמעלה חיוך על פני הילדים כאן. אני זוכר ילד אחד שהיה בדיכאון נוראי ולא הלך לבית הספר, למעשה הוא נתן לו את כל חייו – אבל אביך כהרגלו לימד אותו לגדול להיות אדם טוב יותר. אביך היה נחוש כשבחר להמשיך לעבוד ולעזור ליותר אנשים, אביך שהיה לא אנוכי דאג להסתיר את מחלתו".

לפתע הבן, שבינתיים איבד את אביו, נזכר באותה קופסה שאליה הוכנסו 'המיסים', בימים שהגיע אביו באפיסת כוחות ובבגדי ליצן הבייתה. רק אז הבין את המשמעות – שלהיות עשיר לא מתבטא בכמה יש לך אלא כמה שאתה נותן. הזמן אוזל לנו, טס במהירות הבזק. תאהבו, תחבקו, תהיו אכפתיים למען אנשים פחות ברי מזל, אתם עשויים לגלות עולם ומלואו. אף אחד לא הולך מהעולם הזה עם כסף, בניינים או מכרה של זהב, רק עם מעשים טובים.

כייף שהגיעה אהובתי השבת!

שבת שלום, ליזה