בחודש שעבר נערך בהיכל התרבות ברחובות כנס שכותרתו "אז מה אם אנחנו מרחובות – תושבים מספרים" כצפוי הועלו בו סיפורים, עצובים ומשעשעים, מעניינים יותר ומעניינים פחות, על ההווי של רחובות מאז נוסדה. שרתה בו, בכנס, אווירה של התרוממות רוח ונוסטלגיה. היו בו קטעים אומנותיים מהנים כולל הופעה של דני רובס, בן רחובות. אבל בתוך כל אלה משהו צרם לי, אפילו הפריע.
רבות מן ההלצות והחידודים היו על רקע עדתי (חלקן הגדול מוכר למרבית הנוכחים) כאשר המנחה יוסי אלפי משתדל ללבות אותם מחדש עם אותה נימת לגלוג וזחיחות בין עדתיים. (דוגמת – אם השם שלי היה אברמוביץ הייתי מצליח יותר) למותר לציין שעל הבמה ישבו בעיקר יוצאי עדות המזרח. כך היה גם במופע על המעברות שקיים יוסי אלפי לפני כשנתיים. גם אז כאשר שאלתי אותו לאחר המופע מדוע אין נציגות של פולנים ורומנים ואחרים שאף הם אכלסו המעברות – הייתה לו תשובה מתחמקת.
וכאילו שרחובות היא גם לא ספורט ומכון וייצמן ומכבי הצעיר וגן המושבה ועולים מברית המועצות ושתי מלחמות עולם ומלחמת השחרור ותעשיה עתירת ידע ועוד ועוד. אין ספק, היו אי הבנות, היו בעיות, היו משברים, היו נתונים אחרים שקשה לעכלם היום אבל דחילק יוסי א. ועוד כמה מהדוברים המכובדים והזחוחים – עד מתי? האם את אלה אתם רוצים לעורר מחדש אצל הדורות הצעירים שממילא אינם יודעים להגדיר את מוצאם המעורבב לחלוטין
אימא שלי יוצאת ליטא (הגיעה לרחובות ב-1933 ביחד עם אבא שלי, יוצא הולנד, אימו ממוצא ספרדי) נהגה להגיד לי ש-צו, כלומר – יותר מדי – זה כבר הרבה פחות. ולתשומת לב קברניטי העיר – אני באמת לא חושב שמוצדק וחכם לערוך ערב מיוחד ליוצאי עדות אשכנז.
