בשבועות האחרונים אני שומעת יותר ויותר את המשפט "אנשים לא אוהבים אנשים שמצליחים" – וזה עצוב בעיניי. עצוב שיש אנשים שחסרה להם היכולת לשלוח טוב ליקום, לפזר אהבת חינם או פשוט לא לשנוא. באופן אישי, הצלחות של כל אדם, בין אם קרוב אליי לבין אם איני מכירה כלל, עושות לי טוב בנשמה. אם מדובר בקרוב משפחה או חבר בוודאי שאשמח כפליים. ואם מדובר באדם שאיני מכירה כלל – אהיה מלאת גאווה שיש יהודי כזה. קחו לדוגמא את עומר אדם. איזה כייף לראות את הבחור הצעיר הזה מסלסל בגוון הטורקי הייחודי לו ומרסק את המדינה. מן העבר השני, קחו את הבלתי מעורער, בן עירנו, אייל גולן. כמה אושר עובר בי בהאזנה לעוד דואט מוצלח שלו עם המלך של כל הזמנים, זהר ארגוב או כשאני קוראת בעיתון על עוד ערב מטורף ברידינג שבו הרעיד את כל קורותיו. האנשים האלה, בהצלחתם, עושים לי נעים בלב, ההצלחה שלהם מרגשת אותי, בעצם ההצלחה של כל אחד – היא מבחינתי תוצאה של התמדה ועבודה קשה. אף אחד לא קוטף את הכסף מהעץ, עבודה קשה, התמדה והתבוננות ביעד מבלי להסיר ממנו את העיניים מובילה ללא ספק להצלחה. הצלחתם של המצליחנים לא נובעת מכך שקמו יום אחד בבוקר ורק נגעה בהם יד אלוהים אלא הם קיבלו הזדמנות, כישרון ענק שבגללו הם ידעו לסמן את היעד, לגבור מכשול אחר מכשול, להשיג מטרה אחר מטרה.
הנה, אני מקלפת כאן עוד זיכרון ממני, עוד פיסה. זה קרה בגיל 16 וארבעה חודשים, במרץ 1998, בדיוק לפני עשרים שנה כשנכנסתי לעולם התקשורת. הייתי אז שביעיסטית במקיף ד' באשדוד, רק נבחרתי ליו"ר מועצת התלמידים. כן, כבר אז היה לי פה גדול, יכולת ורצון להזיז דברים. מפה לשם, יצא שבעקבות כתבה שהוצאה לאור יומיים בלבד לאחר בחירתי לא התאפקתי ופניתי לעורך המקומון, דרשתי להגיש תגובה בכתב ולפגוש אותו כדי להעמיד אותו על טעותו. לימים הייתה זו הפגישה שהעניקה לי את ההזדמנות הגדולה ביותר ממנחם גלילי ועמי כלפון. בגיל 17 כבר מוניתי לכתבת ראשית, כזו שמסיימת את הלימודים ושורצת במערכת, מביאה עוד סקופ, שוקדת על עוד אייטם ובעיקר חופרת לכל מי שרצה או לא רצה לשמוע וכל זאת מבלי לדעת שבחלוף השנים ההחלטה להיות אסרטיבית ולעמוד על שלי יהוו עבורי שביל של קריירה שיימשך שנים רבות.
שלא תתבלבלו, הדרך להצלחה לא הייתה סלולה בזרים של שושנים, גם רקפות לא היו שם, אבל בין הרגליים שניסו להכשיל לאנשים שניסו לשנות את האישיות בי היו כאלה שהתעקשו לדרוש ממני להיות טובה יותר: אחת מהן היא אופירה אסייג, מהנשים הבודדות שהשאירו בי חותם לנצח. אני זוכרת את צלצול הטל' הראשון שלה. היו אלה ימים שהתחלתי להתעניין בלימודי משפטים, אי שם בגיל 20 וחצי. היא סיפרה שקיבלה המלצות מחברים משותפים מעולם הכדורגל וביקשה שאבוא להיכרות במשרדים שברמת גן. הגעתי, מה כבר יש לי להפסיד? ההחלטה לשמוע את הצעתה הייתה לאחר מכן רגע היסטורי – בזכות האמונה שלה בי ובזכות רצונה העז שאהיה חלק ממערכת ONE ההצלחה הייתה אדירה והמשיכו להיפתח הדלתות (טפו, טפו, חמסה, חמסה). אופירה, בניגוד למה שרבים מסיקים עליה, היא קודם כל לב ענק עם נשמה גבוהה ורק אחר כך גוף. לאורך השנים לא היה לה רגע דל, את כל אשר יש לה השיגה בכוחות עצמה וכנגד כל הסיכויים, אנרג'ייזר של ממש. "ליזה", היא פנתה אליי יום אחד "לא ענו לך? צלצלי עד שיענו", היא העניקה לי את העצה שעד היום אני משתמשת בה. השיטה, אגב, עובדת. עבדתי קשה אבל בעיקר נהניתי. כשהחלטתי לעזוב לאחר חמש שנים, היא הביטה בי ואיחלה לי הצלחה. לדעתי, לחלוחית הייתה בעיניה אבל גם היא ידעה שכאשר מגיעים לטופ צריך לדעת להגיד תודה ולעצור, להמשיך ליעד הבא. כיום, זהו לא סוד, נחשבת אופירה אסייג לאשה המצליחנית ביותר בעולם הבידור הישראלי למרות הטוקבקיסטים המשועממים שמדברים ומקשקשים מבלי להכיר את זו ששדרגה את תקשורת הספורט והבידור בישראל.
בריאות ונחת לכולנו. תיהנו משבת הגדול!
נ.ב לכל אלו שצלצלו לשאול האם בדקתי את טופס הלוטו מהשבוע שעבר התשובה היא לא. לו הייתי זוכה, הם כבר היו מוצאים אותי…
