במזכרת בתיה, יותר מבערים רבות אחרות, האוכל מתחיל בבניין.
המושבה הוקמה ב־1883 במסגרת העלייה הראשונה, לאחר שנבחרה קבוצה של איכרים יהודים מפבלובקה שברוסיה להתיישבות חקלאית. היא נקראה תחילה עקרון, ובהמשך שינה הברון אדמונד דה רוטשילד את שמה למזכרת בתיה, לזכר אמו. מוזיאון המושבה מגדיר אותה כמושבה הראשונה שקמה בעזרת “הנדיב הידוע”.
החקלאות כאן לא הייתה קישוט ציורי. הבאר הראשונה נחפרה ככל הנראה כבר ב־1884, בעומק של כ־30 מטר, והמים הועלו באמצעות אנטיליות שהופעלו בכוח בהמות. ב־1892 הקים הברון בית משק גדול, ובו אסם, אחסון לבהמות ומשרדים. צילום ארכיוני מ־1912 מתעד גם טחנת קמח במושבה עקרון, עם שקים של תבואה או קמח בחזיתה.
לכן כשמחפשים אוכל במזכרת בתיה בסוכות 2026, יש משמעות מיוחדת למקומות שלא רק נמצאים במושבה, אלא מנהלים שיחה עם העבר החקלאי שלה.
הדוגמה הברורה ביותר היא רובידה. המסעדה של השף עמוס חיון פועלת כיום בלב הגרעין ההיסטורי, בתוך מבנה עתיק ששימש בעבר לצרכים חקלאיים, ומתבססת על תפיסה של חומרי גלם מקומיים ועונתיים וקשר ישיר עם חקלאים. רובידה נפתחה ב־2020 ובהמשך התפתחה ממטבח ים־תיכוני למקום שמדגיש במוצהר את חקלאות שפלת יהודה והייצור הישראלי המקומי. נכון לספטמבר 2026 היא ממשיכה לפעול במתחם המייסדים.
החיבור הזה כמעט מושלם למזכרת בתיה. המבנה שבו פעם היה לחקלאות תפקיד שימושי מקבל היום ירקות, עשבים, שמן ותוצרת מאותם מרחבים שמקיפים את המושבה. זה לא שחזור של מטבח מ־1883, וטוב שכך. זו דרך הרבה יותר מעניינת לשמר עבר: לא להפוך אותו לתפאורה, אלא לתת לו להמשיך לעבוד.
ממול פועל ארצי Deli, המעדנייה שהקימו חיון ובן זוגו ושותפו אורן אנקווה כהמשך ישיר לאותה תפיסה. בארצי נמכרים מאפים, שמני זית, זיתים, רטבים, ממרחים, קרקרים, יינות ומוצרים של יצרנים מקומיים; חלק מהצנצנות והמוצרים מיוצרים במקום מחומרי גלם שמגיעים למסעדה, כולל תוצרת שהופכת לשימורים במקום להיזרק. המקום פעיל כיום ברחוב המייסדים 8.
וזה אולי העסק שהכי מדבר בשפה של מושבה חקלאית ב־2026. פעם מזווה היה המקום שבו משפחה שמרה את היבול כדי לעבור את העונה. היום מדברים על צמצום בזבוז מזון, התססה, שימור ויצרנים קטנים. המילים השתנו, הרעיון הבסיסי פחות.
אבל מזכרת בתיה של היום אינה רק הגרעין ההיסטורי.
בשדרות רוטשילד 50 פועלת ממה, מסעדת אוכל ביתי שבה דניאל מבשל יחד עם אמו. המקום נפתח לפני כמה שנים, נפגע בשריפה בעקבות קצר חשמלי, חזר לפעילות, וב־2025 כבר זכה לתשומת לב ארצית בזכות הפרנה, תבשילי הבשר, הסלטים והאוכל הביתי. בבדיקה העדכנית העסק פעיל גם בספטמבר 2026.
דווקא כאן אין צורך בייחוס למבנה לשימור או לסיפור של הברון. הסיפור מקומי משום שהוא מאוד פשוט: אם ובן שמבשלים לקהילה שבה הם חיים.
הפרנה של ממה, תבשיל בשר הראש, האורז והסלטים מספרים על מזכרת בתיה שכבר מזמן אינה מורכבת רק מצאצאי איכרי העלייה הראשונה. המושבה גדלה, קלטה משפחות חדשות ונבנו בה שכונות ומרכזים מסחריים. מטבח ביתי שנכנס לתוך מרכז כזה הוא הדרך שבה מקום חדש מתחיל לצבור זיכרונות משלו.
את השינוי הזה רואים גם ב־אוליבס קפה בין הזיתים מזכרת בתיה שבפארק הנחלים. אוליבס נפתחה מתוך רצון ליצור נקודת מפגש של קפה, אוכל וזמן בחוץ, ובסופי השבוע מתקיימים סביבה גם אירועים וירידים שמחברים יצירה ועסקים מקומיים. המקום פעיל כיום במהלך השבוע ובשישי־שבת.
פעם המרכז החברתי במושבה היה באר, בית הכנסת, בית הפקידות או חצר המשק. בעירוב החיים של היום, עגלת קפה בתוך פארק יכולה למלא חלק מהתפקיד הזה: מקום שבו ההורים מכירים זה את זה, הילדים מתפזרים על הדשא, ומפגש אקראי הופך לשעה שלמה.
והתחנה החמישית היא כמעט הסיפור ההפוך מן האיכר של 1883, אבל אולי דווקא בגלל זה היא מתאימה.
הזאב קונדיטורית בוטיק ללא גלוטן היא הקונדיטוריה הביתית של זאב אהרון, תושב מזכרת בתיה. זאב נולד בבית שאן, שירת בחיל האוויר ועבד במשך שנים בחברות הייטק בתפקידי ניהול, אבל לדבריו תמיד חלם לעבוד בידיים ובקולינריה. ב־2024, בעידוד רעייתו, סיים לימודי קונדיטוריה באסטלה והקים במושבה עסק שמתמחה במיוחד במוצרים ללא גלוטן. כיום אפשר להזמין ממנו חלות, לחמים, קרואסונים, פוקצ'ות, פחזניות, טארטים ועוגות, ולאסוף אותם מביתו ברחוב אלה.
יש משהו מאוד יפה במסלול הזה בתוך כתבה על מזכרת בתיה. מייסדי המקום נבחרו מפני שכבר ידעו לעבוד באדמה ובידיים. 143 שנים אחר כך, תושב שעובד בעולם ההייטק מחליט ללמוד מקצוע ידני ולבנות לעצמו מטבח קטן בבית.
לא אותה מלאכה, לא אותה תקופה, אבל אותו סיפוק בסיסי מאוד של לקחת חומר גלם וליצור ממנו משהו שאפשר להניח על שולחן.
ובסוכות, חג האסיף, מזכרת בתיה לא צריכה להמציא לעצמה קשר לחקלאות. הוא נמצא בארכיון, בבאר, ברפת, בבית המשק, בכלי העבודה ששמורים במוזיאון ואפילו בצילום הישן של טחנת הקמח.
לכן המתכון שמסיים את הכתבה אינו “מתכון מזכרת־בתי” היסטורי. אין מתכון כזה שאפשר לתעד. זו מנה בהשראת המושבה החקלאית ותבואת השדה של ראשית ימיה: סלט גרגרי חיטה חגיגי עם דלעת צלויה, רימון, עשבי תיבול ושקדים. הוא לוקח את חומר הגלם הפשוט שהיה חלק מעולם האיכרים ומכניס אותו לשולחן סוכות של 2026.
מצרכים
2 כוסות גרגרי חיטה שלמים
כ־700 גרם דלעת או דלורית, חתוכה לקוביות
1 בצל סגול, חתוך לפלחים דקים
3 כפות שמן זית
מלח ופלפל שחור
½ כוס פטרוזיליה קצוצה
½ כוס נענע קצוצה
גרגירים מרימון אחד
½ כוס שקדים קלויים וקצוצים גס
100 גרם גבינת פטה או בולגרית מפוררת, לא חובה
לרוטב:
¼ כוס שמן זית
3 כפות מיץ לימון
1 כף דבש
1 כפית חרדל
קורט קינמון
מלח ופלפל שחור
אופן ההכנה
משרים את גרגרי החיטה במים לכמה שעות, ואם יש זמן גם למשך הלילה. מסננים, מכסים בהרבה מים טריים ומבשלים כ־45–60 דקות, עד שהגרגירים רכים אבל עדיין נגיסים. מסננים ומקררים מעט.
מחממים תנור ל־200 מעלות. מערבבים את הדלעת והבצל עם שמן זית, מלח ופלפל וצולים כ־30 דקות, עד שהדלעת רכה ומקבלת קצוות שחומים והבצל מתחיל להתקרמל.
מערבבים בצנצנת את כל חומרי הרוטב.
בקערה רחבה שמים את החיטה, הדלעת והבצל הצלויים. מוסיפים פטרוזיליה, נענע, רימון ושקדים ויוצקים את הרוטב.
מערבבים בעדינות ומפזרים מעל גבינה, אם משתמשים.
אפשר להגיש בטמפרטורת החדר, ולכן זו גם מנה נוחה מאוד לשולחן הסוכה: מכינים מראש, נותנים לטעמים להיספג ומביאים לשולחן בקערה גדולה.
זו לא מנה שאכלו איכרי עקרון בסוף המאה ה־19. אבל גרגר החיטה שבה מחזיר למשהו בסיסי מאוד בסיפור שלהם: אנשים שהגיעו כדי לעבד אדמה, זרעו, קצרו, טחנו והקימו סביב העבודה הזאת מושבה.
יותר ממאה וארבעים שנה אחר כך, הרחובות כבר מלאים במכוניות ובתים חדשים, אבל במרכז מזכרת בתיה עדיין אפשר לעבור ליד באר שהופעלה פעם בסוס, להיכנס למבנה חקלאי ישן ולאכול ארוחה, לקנות צנצנת שהוכנה מתוצרת מקומית, ולסיים עם מאפה שאפה תושב בביתו. בסוכות, אולי זו הדרך הכי יפה שבה מושבה זוכרת מאיפה התחילה בלי להפסיק לחיות בהווה.
בחג ובחול המועד שעות הפעילות עשויות להשתנות.
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
