ט״ו בשבט הוא חג של נטיעה, של שורשים ושל צמיחה, אבל באילת, הוא גם תזכורת כואבת לכך ששום דבר כאן לא מובן מאליו.
בתמונה אחת, מסוף שנות ה־60, נראית עיר בראשית דרכה: מעט בתים, הרבה חול, והרבה מאוד אנשים שהאמינו שאפשר לבנות כאן חיים. לא היו קיצורי דרך. לא היו מענקים נוצצים. לא היו מתנות חינם. הייתה עבודה קשה, התמדה, ציונות, ואחריות עמוקה לדור הבא. אילת לא נולדה כפרויקט, היא נבנתה כשליחות.
עשרות שנים אחר כך, העיר ממשיכה לשאת על גבה את אותה שליחות: ביטחונית, כלכלית, תיירותית, לאומית, אבל נדמה שהמדינה שכחה את החלק שלה בעסקה. אילת ממשיכה לשתול, לבנות, לקלוט, לשרת – בזמן שהגב הממשלתי הולך ונשחק.
בין היתר הבהיר אלי לנקרי, ראש עיריית אילת כי "זה לא מאבק על תקציב, זו מחאה על עיקרון. עיר קצה לא יכולה לצמוח רק על גאווה – חזון לא מחזיק לבד בלי תשתיות וציונות לא שורדת בלי אחריות.
בט״ו בשבט הזה, אילת לא מבקשת מחיאות כפיים על העבר. היא דורשת שותפות בהווה. הכרה בכך שעיר לא צומחת לבד – אנשים מצמיחים אותה. אתמול, היום, וגם מחר.
והמדינה? הגיע הזמן שתעמוד מאחורי מי שעמדו בשבילה ראשונים".
◼️ חדשות אילת והסביבה בווטסאפ לחצו כאן
