ערב אחד התכנסנו, חמישה מתנדבים בצוות היגוי של מועדון עירוני, בכדי לבדוק האם לפתוח את המועדון מחדש עכשיו או לוותר ולהפעילו רק בתחילת העונה הבאה, כלומר לאחר סוכות. המועדון מספק הרצאות לקהל סקרן, רובו בני הגיל השלישי, במשך כל השנה, אחת לשבוע, בימי רביעי, כ-36 הרצאות בשנה. כך נעשה כבר קרוב לעשרים שנה (בעבר היה נהוג להעביר הרצאה אחת לחודש ולאור הביקוש עברנו להרצאה בכל שבוע), ומעולם לא הופסקה בו הפעילות מעבר לחופשות קיץ וימי חגים. אלא שהקורונה גזרה עליו פסק זמן של כשלושה חודשים כמו על רוב הפעילויות בארץ. במאמר מוסגר צריך לציין שאת הכול יש לקבל בפרופורציה ואין דינם של מאות אלפי צעירים ומבוגרים שחדלים לפתע לעבוד כדינם של עשרות אלפי גמלאים שבטלים מתרבות.
ובחזרה לאותו ערב. סוכם בו, לאחר שיחה ארוכה ומעמיקה שלוותה במיטב המאכלים והשתייה של המארחת, שנחדש הפעילות ונקיים את שני הערבים האחרונים שהופיעו ברשימה המקורית, במחצית השנייה של חודש יוני זה; שנעשה זאת במגבלות המתבקשות – מרחקים, מסכות, וכו'; נקיים זאת גם בכדי להוכיח לקורונה שאנו עדיין כאן, מרחיקים אותה מעלינו אפילו היא תחזור לבקרנו לעיתים, וגם בכדי לאותת לקהל המשתתפים שהנה השנה מסתיימת אבל לשנה הבאה נכונה להם תכנית שלמה וגדושה. וכך התפזרנו, חמישתנו, לבתינו, בתחושה של נועם ועשייה מחודשת.
אלא שלמחרת בבוקר התקשרה אחת מנשות הצוות והודיעה שלא נראה לה קיום אותם מפגשים באולם סגור שבו יחגגו הווירוסים. חברה שנייה החרתה אחריה ביתר שאת – היא בכלל חושבת שכדאי לוותר על אירועי סוף השנה ולחזור ולהיפגש בעוד חצי שנה, בבוא אוקטובר.
השינוי הזה בתובנה של שתיהן משקף את המצב שבו נמצאים כעת כולנו, מצב שבו אנחנו רוצים להתעורר, לעשות, לפעול, כי די כבר עם הקיפאון הקורוני, ומנגד – החששות והחרדות בולמים אותנו מלעשות זאת, מלהתכנס, שמא ינשוף מישהו, מאומת או נשא, על הסובבים אותו. ואצל זקנים כידוע החשש מתעצם ומתחזק.
ואירוע נוסף: לפני שבוע נועדנו – חבורה של תריסר זוגות שנפגשים מִדֵי חודש בימי ששי עוד מזמננו בתיכון– לטייל סוף סוף בצוותא לחורשה הסמוכה לקריית גת. ברבע השנה האחרונה נמנעו מלעשות זאת. לטיול היה ערך מיוחד לאותה חבורה כי החורשה הזאת מעובדת ומטופחת מזה שנים על ידי אחד מחבריה, משה ברגד שמו, וזאת הזדמנות מצוינת להציץ מקרוב בפרויקט חייו בעידן הגמלאות, להתרשם, לשוח בצל העצים, לשאוף אוויר חופשי מבקטריות; וכבּוֹנוּס גדול – ליהנות מחדש מהחברותא האבודה, מהסיפורים שנקטעו על הנכדים והכלות, מהחיוכים והצחוקים המתפרצים שמעבר למסכות. ביום ששי היה הכול מוכן ומזומן לקראת הטיול של עוד שבוע בדיוק, אבל במוצאי שבת רחשו כלי התקשורת מחדש אווירה של מגיפה; ראשי משרד הבריאות התכנסו לבשר להמוני בית ישראל שהנה הצרה חוזרת ובאופק מסתמן אולי אפילו סגר קטן ומטריף. ובחלקת אלוהים הקטנה שלנו, ברשת הוואטסאפ נבקעו ביום ראשון בבוקר הסדקים הראשונים לגבי הטיול. אחד החברים, פרופסור לפיזיקה, מיהר לפרט מחדש את כל פגעי הקורונה וסכנותיה. והלכו בעקבותיו ברשת עוד כמה וכמה. והשאר, שמספרם אינו ידוע נכון לכתיבת המאמר החליטו לשים את נפשם בכפם (…) ולצאת לטיול. ברור שלהתנהלות השלטונות הייתה, וישנה, השפעה מכרעת על מצב הרוח הלאומי ובוודאי גם על הוותיקים שבינינו. בסופו של דבר הסתבר שהווירוס לא התפשט בכל הארץ אלא תקף בעיקר מספר בתי ספר תיכוניים בירושלים ובעוד כמה מקומות. גם הפרסום המוקדם על "כל הארץ במצור" כביכול עורר בדיעבד, מן הסתם, הרבה הרמות גבה.
היוצא מכל אלה, ומעוד דוגמאות מוכרות – אנו חיים בתקופה מורכבת. אִם לפני ארבעה חודשים לא ידענו מה זה COVID 19, אלקו ג'ל ומכונות הנשמה, ולפני חודשיים היינו שקועים עד צוואר בכל אלה, עכשיו אנו חיים בתקופת ביניים שבין קורונה מלאה לקורונה חלקית. לקורונה אפס לא הגענו וספק אם נגיע בזמן הקרוב.
בתקופה כזאת כל אחד מאיתנו מתייחס אל פנדמיה-קורונה בדרכו שלו, החל מחרדה מלאה ונוכחת שמצמידה אותך לבית, אין יוצא ואין בא, ועד לתחושה של ביטחון שהנה הכול מאחורינו ואנו חופשיים להתנהל כבימים ימימה. כרגיל, הקיצוניים משני צידי הרצף מגזימים (אני מרשה לעצמי לומר זאת גם מבלי להתייעץ עם ברסימנטוב וסדצקי), אבל לעומתם צריך לקבל ולהבין את כל השאר שנמצאים על אותו רצף. איש באמונתו יחיה ועל פי דאגתו ינהג. אין זה ראוי שיישפט ע"י אחרים לכאן או לכאן כי כך הוא מבנה אישיותו.
בשבוע הבא אדווח לכם כמה זוגות הגיעו לאותו מפגש על גבעת ברגד ומכאן תוכלו להסיק על דרגת הדאגנות (הלגיטימית) של החבורה כולה.
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
