הייתי בן 12 כשהשיר "חורף 73" הגיח לחיינו, ואני זוכר את החיילות והחיילים הצעירים של להקת חיל החינוך, שרים להוריהם בטון מאוכזב – "הבטחתם יונה". הבטחתם. ולא קיימתם.
וכשהלכתי לבדוק בויקיפדיה של פעם, זאת שקראו לה אמא, מה קרה שם ב-73, פתחתי אצלה את תיבת מלחמת יום הכיפורים, וסיפורים שנמשכו עוד ימים אחר כך, על הפצע המדמם של החברה הישראלית, סטירת ההשכמה המצלצלת של ה-6 באוקטובר ההוא. רבות דובר על ההפתעה, האובדן העצום והכאב, אבל את המשמעות האמיתית של השיר הבנתי רק בבגרותי.
זה לא עוד שיר. זו השתקפות של תקופה, המביאה את סיפורם של הילדים שהוריהם "הרו אותם באהבה בחורף 73", שנולדו אל ארץ פצועה ועצובה, ודרכם ניסו למצוא נחמה.
50 שנים מפרידות בין ה-6 באוקטובר ל-7 באוקטובר, והנה מגיחים לעולם עוד ועוד תינוקות רכים שהוריהם "הרו אותם באהבה בחורף 23". התרגשתי לקרוא שהחטופה שחזרה ארצה, דורון כץ-אשר, מבשרת על הריונה, שמחתי בכל לבי עם אורלי, אם הבית היקרה שלנו בלשכה, שהפכה לסבתא בערב ראש השנה והתקשיתי להסתיר את הדמעות כשהתבשרתי על לידתו של עוז גואטה, שאביו הגיבור, סמל עמית גואטה ז"ל, נפל בקרב ולא הספיק להכירו.
ערב יום הכיפורים הוא זמן לחשבון נפש.
לצד ההתרגשות הגדולה מדור העתיד, אני חש גם אחריות כבדה. חושב על ההבטחות שאנחנו נותנים להם, לעולם טוב ובטוח יותר. מסתכל עליהם ונזכר במילות השיר. גם הם נולדו אל מדינה חבולה ומוכת יגון, שמנסה לאחות את שבריה. כמה יתומות ויתומים נוספו למעגל השכול בשנה הזו וכמה תינוקות נולדו לאבא שנפל בקרב או נרצח בביתו, כשהוא מגן עליהם בגופו.
אני חושב עליהם, ומבין את האחריות העצומה המוטלת עלי ועלינו. בימים אלו של חשבון נפש, כל אחת ואחד מאיתנו צריכים לחשוב מה אנחנו יכולים לעשות כדי להבטיח לילדים והילדות האלו עולם בטוח יותר, מדינה ראויה יותר, חברה מאוחדת ושלמה יותר. להבטיח, ולקיים.
גמר חתימה טובה.
◼️ לחדשות רחובות והסביבה לחצו כאן
◼️ לקבוצת חדשות מהארץ ומהעולם לחצו כאן
■ לקבוצת מלחמה בישראל חרבות ברזל לחצו כאן
◼️ לרשימת קבוצות הווטסאפ השוות שכדאי לכם להצטרף אליהן – לחצו כאן
