אחרי למעלה משנה של לחימה, המילואימניקים נמצאים בנקודת שבירה. עשרות אלפים מהם קיבלו בימים האחרונים צווי גיוס נוספים, למרות שכבר שירתו ולחמו מאות ימים מאז פרוץ המלחמה באוקטובר 2023. מדובר באנשים ששילמו מחיר אישי כבד והקריבו הכל – עזבו את משפחותיהם, את מקום עבודתם, ואת שגרת חייהם כדי להגן על המדינה.
מעבר לסכנה הפיזית והנפשית שבלחימה, יש גם השלכות כלכליות ומשפחתיות עמוקות. עסקים קטנים קורסים, ילדים גדלים בלי אבא או אמא בבית, וזוגיות שנשחקת תחת הלחץ המתמשך.
המציאות הביטחונית המורכבת שנוצרה, מחייבת גיוס מלא של כל שכבות החברה הישראלית. אין זה הגיוני ואין זה מוסרי שרק חלק מהציבור נושא בנטל הביטחוני הכבד, בעוד שחלקים אחרים ממשיכים לקבל פטור גורף משירות צבאי. מצב עגום זה, מחדד את הפרדוקס המר שבו אנו נמצאים – מצד אחד, דרישה להעמקת הלחימה והשגת יעדים אסטרטגיים בעזה, ומצד שני הישענות על מאגר מוגבל ושחוק של מילואימניקים שכבר נתנו מעל ומעבר.
בעת שצעירים וצעירות מקריבים את חייהם בעזה, בלבנון ובגבולות נוספים, לא יעלה על הדעת שיש ציבור שלם שחי על חשבון המדינה ומסרב להשתתף במאמץ הלאומי.
הציבור שאינו נושא ומסרב לשאת בנטל, נהנה מכל ההטבות שמדינת ישראל מעניקה: בריאות, חינוך, תשתיות. הוא נהנה מהביטחון שמעניקים לו חיילי צה"ל, אך בה בעת הוא מסרב ליטול חלק באחריות המשותפת. זוהי התנהלות שאין לה הצדקה מוסרית, דתית או חברתית.
מפקדי הצבא, הרמטכ"ל ומי שאמון על כח האדם בצה"ל, אומרים מעל כל במה אפשרית, כי חסרים עשרות אלפי חיילים למערך השרות הקיים, על מנת שהצבא יוכל לעמוד בדרישות של הדרג המדיני. העובדה שאותם מילואימניקים מגויסים שוב ושוב למרות האזהרות, מצביעה על כשל מערכתי עמוק של הממשלה, המסכן את יכולתו המבצעית של צה"ל ואת חוסנו הלאומי.
הממשלה הנוכחית, איבדה כל קשר עם המציאות היום יומית ועם רוב הציבור שהצביע לה. הניתוק הזה בא לידיי ביטוי גם בקרב אלו המתיימרים להיות נציגיהם של הציבור הדתי לאומי, אשר רובו ככולו גדל והתחנך בישיבות ההסדר ובמכינות הקדם צבאיות – אותו ציבור שהשירות בצה"ל הוא חלק מתורתו אומנותו וזה הנלחם כתף אל כתף ונושא על כתפיו יחד עם הציבור הכללי את נטל הביטחון.
דווקא אותם מנהיגים, הם אשר נותנים את ידם לחוק שערורייתי המפקיר את ציבור משרתי המילואים והסדיר. כיצד ייתכן שמי שצמחו מתוך הציבור שנושא בנטל הביטחוני הכבד, מנותקים כל כך מערכי היסוד של הציבור ששלח אותם? כיצד הם מסוגלים להביט בעיניהם של משפחות המילואימניקים, שבניהן, נשותיהן והוריהן מגויסים חודשים ארוכים בעוד יש אנשים שמקבלים פטור גורף? האם שיקולים קואליציוניים צרים גוברים על האחריות הלאומית הבסיסית?
המנהיגים הללו איבדו כל קשר עם המציאות היומיומית של מצביעיהם. הם לא יושבים סביב שולחן השבת שבו כיסא ריק מזכיר לכולם שהבן, האח או האב לא יוצא הביתה כי אין מי שיחליף אותו בגבול. הם לא מבינים את תחושת התסכול והדאגה העמוקה של משפחות שבני משפחתם נושאים בנטל הביטחוני כבר למעלה משנה, בזמן שאחרים ממשיכים בחייהם כרגיל ואף מקבלים סיוע כלכלי מהמדינה.
הניתוק הזה והמנהיגות שאיבדה את המצפון המוסרי והערכי שלה, היא בגידה בציבור שבחר בהם וזה אשר בזכותו קיימת המדינה. הציבור בישראל ובתוכו גם הציבור הדתי לאומי, לא ישכח ולא יסלח למי שייתן את ידו להשתמטות מצה"ל.
זהו מאבק על עתיד המדינה, על ביטחונה, על אופייה והגיע הזמן לומר בקול צלול וברור: כולם חייבים לשאת בנטל. כולם, ללא יוצא מן הכלל, חייבים להתגייס לצה"ל או לשירות לאומי משמעותי. זוהי לא רק חובה חוקית, אלא חובה מוסרית, חובה ערכית, חובה קיומית.
המציאות החדשה אינה מותירה לנו ברירה. או שנעמוד יחד, כתף אל כתף, בהגנה על מדינת ישראל, או שנסכן את עצם קיומנו. אין דרך שלישית.
במדינה שמתמודדת ועוד עתידה להתמודד עם אתגרים ביטחוניים וחברתיים, עלינו לבנות מחדש את השותפות והאחריות המשותפת. ההחלטה לשלב את כלל המגזרים בשירות למען המדינה, אינה רק מהלך צודק ושוויוני – היא מהותית להבטחת קיומה ועתידה של ישראל.
◼️ הצטרפו לחדשות בקעת אונו | יהוד מונוסון, סביון, גבעת שמואל, קריית אונו, גני תקווה, אור יהודה והסביבה בווטסאפ לחצו כאן
