שורדת השבי קרן מונדר נשאה דברים בעצרת משפחות החטופים בכיכר החטופים. קרן שוחררה משבי החמאס לאחר 49 ימים יחד עם אמה רותי ובנה אוהד. אביה אברהם ז׳׳ל נרצח בשבי והובא לקבורה בישראל.
״הרבה שואלים: איך אתם? מה תגובתכם? הקול שלכם מאוד חשוב. הרי חזרתם משם. "100 ימים עברו, אולי תדברו…" "200 ימים, הקול שלכם משמעותי." "300 ימים, מה אתם אומרים?" "400 ימים בשבי, אולי הפעם?"
אנחנו בארץ שנה. החזירו אותנו בפעימה הראשונה. ואם שאלתם מה נשמע, אז רע. רע כי אנחנו לא חזרנו לעצמנו, וגם לא נחזור. נהיה קצת אחרת, מחפשים את עצמנו בתוך השנה המטלטלת הזו. מקווים להשיב לנו כוחות ומשמעות, גם אם יהיה אחרת ממה שהיינו רגילים. החיים התהפכו לנו. לא רק שאיבדנו את אחי ובהמשך גם את אבא, אנחנו, שחזרנו, חשים דאגה גדולה לכל מי שעדיין מופקר שם. ואם שאלתם, אז תדעו: קצות העצבים שלנו חשופים. אנחנו רגישים לקולות ורעשים, לתאורה ולהמולה, למילה לא במקום, לשאלות שחוזרות על עצמן, לפגישה בלי הכנה, להרבה פניות ביחד, כי הקול והכול כל כך חשוב ודחוף דווקא עכשיו. אנחנו גם חיים בפחד רב הזמן. אין לנו ביטחון וגם אין לנו אמון, לא בצבא ולא בהנהגה.
יש לנו עדיין חברים טובים, שנותנים לנו את הזמן ומאוד מכילים, ואנחנו אותם מאוד אוהבים. אבל אנחנו לא תמיד עונים לטלפונים, בכלל אנחנו בדרך כלל לא זמינים. לא עושים תוכניות ולא מבטיחים שנגיע למפגשים. אנחנו לא מרוכזים לאורך זמן, והקשב שלנו מקוטע. קשה לנו להכיל את כל החשיפה.
יש לנו עזרה, לפעמים יותר ממה שאפשר לקבל ולהכיל. הכרנו אנשים נפלאים שעוזרים לנו, שאלמלא השבר שחווינו, סביר שלא היינו פוגשים. אבל זה לא משכיח לרגע את מי שאיבדנו. את המחשבות על הרצח האכזרי שלהם ועל הבדידות שהייתה מנת חלקם. על המחשבות שרצו להם בראש כשהיו במצוקה איומה, בפחד אימה, כשציפו לעזרה ולישועה שלא הגיעה. שהופקרו לנפשם, שלא היינו עבורם שם. ובעיקר, זה לא משכיח את מי שעדיין נשאר שם, זועק לנו מבלי שנשמע את קולם. אבל אני שומעת את ליבם זועק: "אל תשכחו אותנו!" "אל תתעלמו מאיתנו!" "אל תשליכינו!" "אין לכם זכות קיום בלעדינו!" הם, שעדיין בשבי, מצפים מאיתנו שנדרוש את החזרתם.
אז אם אתם שואלים איך אנחנו, התשובה היא שרע לנו בלב. שהם – ה-101 – עדיין שם. כל מה שכתבתי עלינו בעצם לא חשוב כלל, כל עוד הם, ה-101, עדיין שם. וזה שאנחנו חזרנו לא נותן לנו הרגשה טובה, כי השארנו אותם מאחור. אנחנו יודעים שאם גלגל המזל היה מתגלגל אחרת, הם היו פה בארץ ואנחנו היינו קמלים בשבי. במצב הכי נחות, עלוב ומסוכן. שרויים באפלה פיזית ורגשית, מנסים לשרוד בקרב של חיינו, לבדינו, בלי דין ומשפט, בלי ליווי רפואי או רגשי, בלי תמיכה, עזרה וחמלה.
כי כעת, התנאים גרועים בהרבה ממה שאנחנו חווינו, ומצבם הפיזי והנפשי ירוד בהרבה. כי הם כבר לא ראו אור יום חודשים. ולא אכלו, ולא ישנו. אין מה לדבר על היגיינה ועל שמירה על פרטיותם. ולמי שעדיין נראה שזה לא מספיק, אז גם סכנה ממשית מרחפת מעל לראשם. הם בשטח לחימה, בתוך אוכלוסייה עוינת, בידיים של מחבלים רוצחים. והחורף הקר כבר ממש כאן. אין ניצחון מוחלט והכרעה צבאית מבלי שה-101 יחזרו אלינו.
תעברו כבר למעשים! תתעסקו במהות. תגלו מנהיגות. תארגנו פגישות. תשבו שעות. עד שתשימו על השולחן מסמך חתום שיש בו תקווה לנו כמדינה. לא משנה איך תקראו למסמך – הסכם, חוזה או עסקה. רק תעשו את זה! ושיופיעו בו כל השמות של השבויים. תעשו הכול, אבל הכול, עד שתחזירו אלינו את כל ה-101 שעדיין שבויים. גם את המתים וגם את החיים.
רק כשהם כולם יהפכו להיות משבויים לשבים ויהיו בארץ בזרועות המשפחות ובטוחים, אז – ורק אז – תוכלו לשאול אותנו: איך אתם מרגישים?"
■ הצטרפו לחדשות מלחמה בישראל חרבות ברזל בווטסאפ לחצו כאן
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
