בפתיחת חומש ויקרא המכונה "תורת כוהנים" מצווה הקב"ה אל משה רבינו "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם". כלומר, יש להקריב את ה – "מכם". כל אחד צריך להקריב את עצמו וגם להתקרב – על ידי מעשה אנוש ניתן לקרב בין העולם התחתון לעליון. הנביא אומר לאותם דורות שאחרי חורבן בית המקדש "ונשלמה פרים שפתנו". כלומר, את הפרים שהיו בעבר קרבים על גבי המזבח, אנו משלימים על ידי שפתנו ותפילתנו.
"וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ". מדוע לא אומרת התורה 'אדם כי יקריב'? על כך אומר רש"י שהמילה "נפש" נאמרת רק על קורבנות מנחה שמביאים העניים, משום שקרבן זה נחשב להם כאילו הקריבו את נפשם שלהם ממש. זוהי כמובן מדרגה גבוהה יותר משל האדם הרגיל שמקריב. אנחנו מסיקים מכך מסקנה חשובה – העלות הכספית של הקורבן או גודלו פחות חשובים. ריבונו של עולם מעוניין בתהליך המשמעותי של מביא הקורבן. כאשר האדם מקריב את נפשו, אזי הוא מקרב אותנו יותר לבורא.
מעשה הקורבנות זר ביותר לדורות האחרונים משום שאלפי שנים לא עסקנו בכך, אך אנו מוצאים בספרים שנכתבו במאות השנים האחרונות שעבודת הקורבן לא נשתכחה מליבותיהם של עם ישראל גם בגולה. על פי מרן הרב קוק זצ"ל הקרבת הקורבנות תחזור רק בתקופה שרוח הנבואה תשוב. מדוע זה כך? משום שללא רוח הנבואה האדם עלול להיתפס לצדדים נמוכים ופרימיטיביים של מעשה הקורבן. הרב קוק מסביר את מעשה הקורבן דרך הפסוק "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות". לעתיד לבוא, אומר הרב קוק, לא נצטרך יותר להקריב קורבן שהוא בקר מן החי, אלא קורבן מן המנחה – דגן שגדל באדמה. לעתיד לבוא יתעלה העולם למדרגה גבוהה יותר שבה מעשה הקורבנות אינו מעשה ריק שחלילה נעשה במקביל לעשיית חטאים – ואז "טובל ושרץ בידו" – אלא שלם ואמיתי. יהי רצון שנזכה בתיקון הנפש יחד עם תיקון המחשבה והמעשים ועוד השנה נאכל מן הפסחים הקרבים על גבי מזבח ה' אלוהינו, במהרה בימינו אמן.
הכותב, הרב שלמה לוי, הוא ראש ישיבת ההסדר ראשון לציון ונשיא הגרעין התורני ראשון לציון.
