לא ירחק היום, תפתחנה דלתות וייפתחו תריסים. סוף, לאין סוף. זה הזמן להיפרד מהבדידות. לומר שלך שלום. שלום בדידות נהדרת. תקופה ארוכה אירחת לי לחברה. לא הייתה אהבה או טינה. שמרנו על מרחב מחיה. לא נוצרה אינטראקציה, לא כלום. המשותף בינינו היה השעמום. הקיים נראה ללא סוף, חפשנו אצלך משהו טוב. כעת, אני נפרד ממך (לא בצער רב מדי). מחכה ומצפה לחזור למתיקות – ללחיצת יד , נשיקה או חיבוק. לפרוץ את שערי ההסגר, בכמיהה. לקום בבוקר חדש של זריחה. להרגיש ברוח חרישי , לשוב להיות חופשי. מישהו שאוהב אותי, מישהו שרץ לקראתי, מישהו שישמח לראותי. בדידות, באת. שהית. אך אני ניצחתי. למרות הכל, בדידות נפרד בידידות.
מיומנו של כלב אנושי בתקופת הקורונה
עבר – זיכרונות ודמיון, הווה – מציאות והגיון, עתיד – ציפיה לפתרון
הסתובבנו ברחובות באפן חופשי יוצאים לרחוב לפי פס חודשי כל כלב/אדם יהיה ביוני. התגודדנו בקבוצות כולם מבודדים ומחכים לבאות. בני-אדם, יתנהגו כחיות. הוקפנו בחברים, לא הרגשנו בדד ביחד, זה לגמרי לבד. נחזור לחיות יחד, בלי לדעת כיצד חיבוקים ונשיקות, היו מאסט בכל הפגישות לך תתחבק ותתנשק עם מסיכות ביטול מרחק נגיעה, תפילה לבאות. נייר טואלט היה מוצר פשוט ומובן, היום, נייר הטואלט מטמון המבוקש כל הזמן. נתייחס בערגה למוצר שליטף לנו את הישבן. מזון קנינו בהתאם לצרכים, אי-אפשר לקנות, המרכולים, ריקים. המזון יסופק בצורת כדורים. אהבנו תרבות, תיאטרון וקולנוע, מול מסכים אנו יושבים ללא נוע. לראות מסכים לא יהיה רצון ולא כוח. נכדים, היו חלק חשוב בחיינו, בעיקר בחופשה בנכדים צופים מרחוק והם אסורים בנגיעה. הנכדים התבגרו, הם בעלי משפחה. אהבנו לטייל בארץ, בעולם ובחיק הטבע בבית ספונים, חיוורים ללא צבע. נחזור ליהנות, בדיור מוגן ללא פגע. זיכרונות נפלאים של ילדות, בגרות ובינה. מציאות של צעירים שזקנו מהר מכפי שהיה. לא יודעים ולא זוכרים מה שהיה. נסיים בתפילה, אלוהים, תחזיר את חיינו, כפי שהיו!
קורונה ההיית או חלמתי חלום?
אחרי שלוש שיחות שלא נענו, הודעה קולית והודעת ס.מ.ס והכל תוך 15 דקות, הבנתי שדחוף למישהו לדבר איתי. בשעות הערב שוב טלפון. הפעם עניתי. הפונה היה שדכן מבני-ברק ששאל אם אני צבי אבן-בר מרחובות. שוב מבקשים תרומות, חשבתי בכעס, אך עניתי בנימוס, כן. מי כבודו? “מנחם מנדל זוכמיר, שדכן ידוע בבני-ברק.” “אין לי צורך בשדכן או כלה” עניתי בכעס. מנחם מנדל התגלה כאגוז קשה לפיצוח, המשיך בדבריו כאילו לא אמרתי כלום. “בוא אלי ונדבר. אראה לך תמונות ואולי תחשוב אחרת”. אמר וסגר את השיחה. השעמום, כתוצאה מהבידוד הממושך, גרם לי לצאת להרפתקה. “שלח לי פרטים נוספים ואת הכתובת” השארתי לו הודעה לאחר יומיים. לא חולפות שתי דקות ואני מקבל את המסר הבא – מנחם מנדל זוכמיר, שדכן מודרני, מתווך בין בחורים ובחורות. מבחר גדול ומגוון של גברים ונשים רציניים לצרכי נישואין. כתובת, רחוב הרב מצליח 13 בני-ברק. לא זוכר איך אבל פתאום מצאתי עצמי ליד דלת ועליה שלט, זוכמיר. נקשתי על הדלת והיא מיד נפתחה כאילו חיכו לי. בפתח עמד יהודי עבדקן וחיוך מקצועי על פניו.
מיד ניגש לעניין. “פתיחת תיק דורשת מזומן”. נתתי לו 300 שקל על החשבון. מנחם מנדל פתח אלבום תמונות והתחיל להלל ולשבח כל תמונה וכל עלמה. עייפתי מההמלצות והנחתי ידי על אחת התמונות”. רב צבי, חייך אלי מנחם מנדל, ידעתי שיש לך טעם טוב וחוש ליופי. האישה שבחרת הגיעה אלינו מסין בהטסה מיוחדת של אל-על. היא השתתפה בתחרות מלכות יופי”. הסתכלתי בתמונה וחשכו עיני. איזו ע..ק..ו..מ..ה!
כמה מאמץ יידרש לשטח עקומה שכזאת. אמרתי לו את דעתי אך מנחם מנדל בשלו. “אולי אין מספיק אור, הבט טוב טוב תראה איזו אישה מדהימה! אתה יודע כמה מתו אחריה?” כמעט מנעו ממנה יציאה. היא חששה להישאר שמא ינסו עליה התפשטות מהירה. לו הייתה נשארת המספרים אתה היו מתרבים מיום ליום. התחלתי לחוש מועקה. חששתי שאזדקק למכונת הנשמה. הבנתי שאני ממש בקבוצת סיכון. כלפי חוץ נשארתי שלו, אך במוחי התחלתי לתכנן אסטרטגית יציאה. “אמור לי רב מנדל, מהו שמה? בחיוך רחב על פניו הוא ענה קורונה. כל עוד נפשי בי ברחתי בבהלה. מזל שהתעוררתי בביתי, במיטה”.
