אחרי שנים שהיו רגילים לעלות אל בית העלמין הצבאי, לראשונה המשפחות השכולות לא יוכלו לבקר את יקיריהם במהלך יום הזיכרון. עדנה, אמו של אביב חקאני שנפל בקרב בציר פילדלפי שברפיח ב-2004, מודיעה שאינה תעלה לבית העלמין ביום הזיכרון, ולדבריה, היא תציין את היום בדרך שונה ומכובדת. “השמיעו את שם החלל שאתם מכירים, ארגנו פינות הנצחה מתחת לבתים של משפחות שכולות, חבקו מרחוק, חזקו מקרוב את מי שזקוק לזה”.
אביב נפל בקרב בציר פילדלפי שברפיח ביום כ”א באייר תשס”ד (12.5.2004) בעת התפוצצות הנגמ”ש שעליו פיקד מפגיעת טיל נ”ט. “צוות המנהרות” שהוזעק לאירוע לאחר שהתקבלו התרעות ומידע מודיעיני שהצביעו על הימצאות מנהרת תופת בסמיכות למוצב “טרמית” שעל הציר. הצוות יצא בדרכו למקום כדי לאתר את המנהרה ולהשמידה, וכבר הכין את הקדח הראשון לפיצוץ באזור החשוד במנהרה. טיל “אר-פי-ג’י” שנורה מכיוון בתי העיר רפיח פגע בנגמ”ש שבו נסעו הלוחמים, והנגמ”ש, שהיה עמוס בחומרי נפץ, נמחה מעל פני האדמה. עם אביב נהרגו ארבעת לוחמיו.
בפוסט מרגש עדנה חקאני כתבה: “אני לא עולה לבית העלמין ביום הזכרון!. הקבר של בני סרן אביב חקאני קצין המנהרות קדוש!. בקבר של אביב ,אביב לא נמצא! יש שם חתיכת פלדה רוויה בדמו, המקום קדוש בעיני גם בגלל רותם אדם ואלכסי חיוט שנפלו במהלך החיפושים והשבת חלקי הגופות. בכל זאת לא עולה! כי המשפט “במותם ציוו לנו את החיים” מהדהד בראשי כל ימות השנה, משפט זה היה מקור הכח שלי במשך 16 השנים האחרונות כשעברתי אין ספור טרגדיות. ביום זה אחשוב מחוץ לקופסא כדרכו של אביב ואציין את יום הזכרון בדרך שונה ומכבדת. אבל לא שופטת הורה אחר שיחליט אחרת.
אני יכולה להתווכח עם עובדות ,אך לא יכולה, ולא רוצה להתווכח עם רגשות. כשהורה קובר את בנו כשכלה צעירה קוברת את בעלה כשילד קטן נוכח בהלוויות אביו. אין הגיון ,כל אחד מגיב לסיטואציה בצורה אחרת. יש הורים שמרגישים/יודעים שזה יום הזכרון האחרון שלהם. יש הורים שעולים רק ביום הזכרון וביום האזכרה. אף אחד לא יכול לשפוט בהגיון סיטואציה לא הגיונית. אני רק מבקשת/מתחננת שיום זה לא יהיה מבזה שאותו אדם שהחליט כן לעלות לבית העלמין יעשה הכל כדי להיות מוגן וישמור על כל הכללים ושלא יתעמת עם השוטרים/החיילים ומנגד אני מבקשת /מתחננת מכוחות הביטחון להיות גמישים לקרוא את המצב ולנהוג בהתאם. בזמן סופה עדיף להיות רך כקנה ולא קשה כארז כמו שאנו גאים בבנים שלנו בואו ניתן לבנים שלנו להיות גאים בנו. שחלילה אף חלל לא יעלה רגע של מחשבה, “בגלל זה נתנו את החיים”.
צאו למרפסות, כל אחד בתחום שלו מי בתפילה מי בניגון, מי בשירה השמיעו את שם החלל שאתם מכירים,ארגנו פינות הנצחה מתחת לבתים של משפחות שכולות,חבקו מרחוק ,חזקו מקרוב את מי שזקוק לזה.
השנה כשאתם עומדים דום בצפירה ובשירת התקווה אל תרכינו ראש הרימו את הראש למעלה. תפריחו נשיקה, תגידו להם תודה. ותבטיחו להם שניתן להם את כל הסיבות להיות בנו גאים לפחות כמו שאנו גאים בהם. בהרצאות שלי בפני חיילים תמיד עולה השאלה: איך את ממשיכה?, איך זה להיפרד מילד בן 23?, ולהם אני עונה: “העולם היה קיים לפנינו ומין הסתם ימשיך להתקיים אחרינו. לא משנה כמה זמן נחייה בו אלא מה נעשה בזמן הזה. החיים שלנו כמו מרוץ שליחים כל אחד רץ כמה ואיך שיכול אבל חייבים להחזיק את שלהבת החיים ולהעביר הלאה”. אביב שלי רץ מסלול קצר אבל מסלול קשוח הוא החזיק את השלהבת במקום שידע שאם הוא לא ישא את השלהבת היא עלולה לכבות. מסלול רווי מכשולים. וכמו אביב שלי היו עוד צעירים וצעירות שעשו מסלולים קצרים אבל מסוכנים. ביום שני אנו נוקיר תודה לכל אחד ואחת שמסרו את נפשם כדי שאנו נוכל להמשיך במסלול החיים. אנא בואו נעשה זאת בדרך מכבדת ומכובדת חיבוק אוהב וחם לכל אחיי ואחיותיי למשפחת השכול”.
