בעוד הטרור ממשיך ועפיפוני עשן שורפים את שטחי המדינה, זכיתי להנחות זו השנה הרביעית את טורניר קט הרגל לזיכרו של סמל בן וענונו, שנפל בצוק איתן. היה מצמרר
הטרור הוא הסרטן של העולם המודרני – כך כתב פול ג’ונסון בספר ‘הטרור – כיצד יוכל המערב לנצח’ שערך בנימין נתניהו, אותו ביבי שמכהן כראש הממשלה של כולנו. למרות שהספר יצא בשנות ה-80′ בארצות הברית דבר לא השתנה: הטרור עדיין שוכן בתוכנו ולא בטוח, לצערי הרב, שיש מדינה אחת שיכולה לעצור או למגר אותו ועד שלא יקומו כמה מדינות ויתאחדו נגד הסרטן הזה הוא ימשיך לפזר גרורות ביקום כולו.
כמי שגדלה בדרום ורצה לא פעם (וגם הרבה יותר ממאה פעמים) להתחבא מאותם טילים, קסאמים ושאר פצצות, בשעות הבוקר, הצהריים והלילה – כיוון שלטרוריסטים אין חמלה או רחמים – אני יודעת בדיוק מה עובר על הדרומים בימים האלה, אני מרגישה את הכאב, הוא בוער בי, הוא אוחז בי, הלב שלי שם – והוא זועק: די לטרור! האזעקות – בין שהן ‘אזעקות שווא’ ובין שהן ‘אזעקות אמת’ – מכניסות את הציבור לאווירה של מלחמה, ילדים נכנסים לטראומות, חרדות שמשפיעות עליהם בהמשך החיים שמילים לא יוכלו להסביר. מי שלא חווה זאת, לא יידע לעולם. וזה עצוב, ההרגשה הזו קשה מנשוא, שייגמר כבר – והלוואי שללא חללים, כי די, נמאס לנו לאבד את טובי בנינו.
בכלל, כל המצב המדיני הזה מזכיר לי את צוק איתן. השבוע הייתה לי סיבה להיזכר במבצע הזה, עת הנחיתי בפעם הרביעית ברציפות את טורניר קט הרגל לזיכרו של בן וענונו הי”ד, הסמל האהוב של חטיבת גולני. כל אחד, גם אם לא הכיר אותו, התאהב בדמותו, במה שהותיר לעם כולו: חוזק, אמונה, אהבת חינם. הפעם ההנחייה הייתה מצמררת ומרגשת מכל מפני שלו הגורל היה שונה, סביר להניח שרבים מהנוכחים במעמד ההוא היו מוזמנים ליום הולדתו שחל למחרת. הילד האמיץ והגיבור, השאיר חותם בלכתו עם המשפט שלעולם נזכיר ונזכור: “הכאב הוא רגעי והגאווה היא נצחית”.
וככל שעוברים הימים, אני מבינה שהכאב הזה הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. הנה, מיד לאחר הטורניר מצאתי את עצמי לוגמת כוס יין אדום ומתרגשת, הפעם ממחווה אחרת: הכנסת ספר תורה שהכניסה חברתי ליזט ביטון. נכון, לרוב גברים הם אלו שזוכים במצוות הכנסת ספר תורה, אולם ליזט, מהאופטומטריסטיות המובילות בישראל, בחרה לשים את מצוות כיבוד ההורים לנגד עיניה ולעשות את הבלתי מקובל. כשרבי פינטו שהיה אמון על הספר שיתף את הנוכחים על התהליך, הוא גילה לכולנו שהייתה לה רק בקשה אחת: לשמח את הוריה – והיא עשתה זאת – ובגדול. ליזט הצליחה לגרום להוריה, אליאן ושלום היקרים ולמאות חברים ובני משפחה, שמחה גדולה בלב, התרגשות שאין כדוגמתה – ואף אחד, באמת שאף אחד שם, לא חשב על עפיפונים, קסאמים או אזעקות.
ולסיום, סיפור קצר שריגש אותי על ילדה קטנה וחמודה שאחזה בשתי ידיה שני תפוחים עסיסיים. אמה, ניגשה אליה וביקשה ממנה בעדינות ובחיוך: “מתוקה שלי, בבקשה תוכלי לחלוק איתי תפוח אחד? הילדה התבוננה באמה כמה רגעים ולבסוף, נגסה מהתפוח הראשון, ומיד גם נגסה מהתפוח השני. האם הרגישה איך החיוך על הפנים שלה נמוג, היא ניסתה להסתיר מביתה את אכזבתה – או אז הילדה הקטנה פנתה לאמה, הגישה לה את אחד מהתפוחים הנגוסים ואמרה: “אמא, הנה לך, התפוח הזה יותר מתוק”.
לא משנה מי אתה, כמה ניסיון חיים יש לך וכמה מלומד אתה חושב שאתה, תלמד לדחות ביקורת. תן לאחרים את הפריבילגיה להסביר את עצמם. מה שאתה רואה, זה לא בהכרח המציאות. לעולם אל תסיק מסקנות.
בריאות ושבת שלום, ליזה
