המפגש הראשון שלי בכיתה, עם המקרן והמחשב כאמצעי הוראה, אירע לפני כ-8 שנים והוא הבסיס לכתיבת מאמר זה. נתבקשתי להחליף לכמה שיעורים בודדים מורה לזהירות בדרכים בבית ספר כלשהו. שיעור זה הועבר בחדר המחשבים של בית הספר כאשר כל זוג תלמידים יושב ליד מחשב, צופה בסרטונים ומבצע מטלות. חשבתי לעצמי איזו קידמה, אפשר לעשות עם זה המון דברים. בתור אחד שגדל על הטלוויזיה הלימודית, כן כן, זאת של פעם ועל דני דינה הולכים בצדי הדרכים הופתעתי לגלות שהסרטונים לא ממש השתנו, אלא שהפעם הם במסך אישי והשאלות לגבי הסרטונים הופיעו על גבי המחשב ולא על גבי דף. חשבתי לעצמי שאני חייב לנצל את המחשב בצורה שתדגיש את האוצר הטמון בו ולא תעתיק את מה שניתן לעשות על דף למקלדת ולמסך.
וכך יצרתי יחידת לימוד שתנצל את המחשב ואת המצלמה ומטרתה, לגרום לרוכבי האופניים (הרגילים דאז) להיות מודעים לסכנת הרכיבה בכביש ליד מכוניות ולהיזהר מלהיפגע! חשבתי, שאני חייב לשים את התלמידים באיזו שהיא צורה בעמדת הנהג, כדי לגרום להם להבין שברוב המקרים, כשהם נוסעים בסמוך לרכב (מאחוריו ולצידו), הנהג אינו רואה אותם ולכן עליהם להיות מודעים לכך ולהימנע ככל האפשר מלעשות כן. ממש כמו שלטי האזהרה, שנמצאים בחלק האחורי של רכבים ארוכים המזהירים נהגים מעקיפתם מימין בשל מה שנקרא, ה”שטח המת”.
וכך, ירדתי עם בתי לחניית הבניין, העמדתי את הרכב שלי, כאשר בתי רכובה על אופניים בשישה מקומות שונים בצדי הרכב ומאחוריו. צילמתי את מה שרואה הנהג בכל שלוש המראות שלו: שמאל, ימין ומרכז וכן צילום כללי של האופניים והרכב מאחור המעיד על מיקום האופניים ביחס לרכב. תמונה זו הוצגה לתלמידים והם היו צריכים לשער, האם הנהג רואה את רוכב האופניים.
בפעם הראשונה כמעט כולם שיערו, שהנהג רואה את רוכב האופניים. ואז עברתי לשלב הצגת התמונות של מה שבאמת הנהג רואה. עד שהרעיון הובן מהר מאוד במקרה המוצג, הנהג כמעט ולא רואה דבר חוץ מאשר את היד של הרוכבת, במראה המרכזית. ברוב המקרים, גם כשהרוכב נמצא ממש ליד הרכב, הנהג לא יכול לראותו במראות ולכן יש להיזהר מלהיקלע למצב כזה! היו לי עוד הרבה רעיונות, שמנצלים את הוויזואליות שבאמצעי ההוראה המודרניים, אבל אז כבר הסתיימה התקופה שלי כמחליף בשיעור זה”ב. מטרתם של אמצעי ההוראה היא לשפר את יכולות ההוראה ולגרום לנושא להיות מעניין יותר וכן להתאים את הצגת הנושאים לעושר הוויזואלי המוצג היום בכל פינה ברשת. אמצעים אמורים להקנות לנו, המורים, את היכולת להגיע לנקודות, שללא השימוש באמצעים אלו, לא היינו מגיעים אליהם.
אתן לכם דוגמא נוספת, הפעם מתחום המוסיקה. מוסיקה קלאסית, לא גורפת אפילו את השאריות של צפיות ביוטיוב, בוודאי לא על ידי בני נוער וילדים. המטרה שלי היא לגרום להם להכיר את הסגנון הזה ולא להירתע, להשאיר לטעם לשפוט ובקיצור “להביאם אל השוקת”. הבעיה הייתה כיצד אני מביא אותם להאזין למוסיקה זו בלי מאמץ יתר מצדם ועם המון ריכוז. האמצעי היה סרטוני וידאו של יצירה קלילה באורך של כשתי דקות, של יוהאן סבסטיאן באך.
בכל סרטון שהוצג לילדים הם נתבקשו למצוא משהו המייחד את הסרטון או לענות על שאלות שבעיקרן לא היו קשורות למוסיקה שנשמעה אלא לממד הוויזואלי של המוסיקה.
לדוגמא, באחד הסרטונים נראה נגן החצוצרה מפרק את החצוצרה ומרכיבה כדי לנקותה, ממש מאחורי שאר הנגנים (בזמן ששאר התזמורת ניגנה). התלמידים היו צריכים לצפות בקטע ולענות על השאלה: האם אחד הנגנים מבצע פעולה מיוחדת? חדי העין הבחינו והצביעו מיד. דוגמא שנייה הייתה, כאשר צפינו בסרטון ועל הבמה הגדולה היו שלושה צלמים שצולמו על ידי המצלמה הראשית כשהם מצלמים את ההופעה. השאלה שנשאלה הייתה מי נמצא על הבמה ולא מנגן? השאלות האלה ריתקו את התלמידים לקטע וגרמו להם לשמוע ולצפות בסרטון שוב ושוב כמספר השאלות שאני שאלתי וכך הם האזינו לקטע ממש מ”הדלת האחורית” ואט אט המוסיקה נטמעה באוזן.
מנגד, כאשר אתה מאזין וצופה בציפייה שהקטע ייגמר – או אז הקשב, אינו נמצא שם. אני המצאתי עילה להקשבה וזו באה דרך הרצון לעמוד באתגר שהמורה הציב. אז כמובן שזה לא האמצעי היחידי ויש לא מעט מוסיקה שלהּ אנחנו מאזינים ולא רק צופים בה אבל זהו נדבך נוסף שמשתמש בסרטונים כדי לעזור בהשגת המטרה. ים האמצעים המתוקשבים שוטף את המערכת. שימוש במחשבים כחלק בלתי נפרד מהשיעור ומטלות מתוקשבות הוא חלק מהמערכת. ובכל זאת בבסיסו של השימוש, אמור להיות הערך המוסף של האמצעי הזה על פני אמצעי אחר ואני לא מדבר על חיסכון בנייר! לדעתי, תמיד צריכה להישאל השאלה, מה או כיצד האמצעי המודרני מוסיף לדרכי ההוראה שלי להכשרת הדרך ושביל הזהב למעיין תשומת הלב של הילד? מאחר ושם נמצאת ההטמעה האמיתית של הנושא אותו אני צריך להעביר! אז נכון, אם נשווה את האמצעים של היום לאלו של פעם נגלה הבדל גדול. אך האם ההבדל הזה אמור להיות רק הבדל טכני של חיסכון, מהירות, יעילות וקלות העברת מידע? לפי דעתי, התשובה לכך היא לגמרי לא! בכל מקרה שימוש נכון ומחושב באמצעים האלו, יוכל להעניק לתלמידים את אותו ערך מוסף שכל כך נדרש כדי ליצור עניין.
* הכותב, טירן צפריר, בוגר בהוראה B.Ed בחינוך מוסיקלי וM.A במוסיקה, מורה במערכת החינוך 26 שנים ובעליו של ביה”ס לנגינה “סי המוסיקה” 08-9365355.
