ביום שני תושק התערוכה “נשים מגולגלות בתוך נייר עיתון” בחוויות שוויץ המדע, שם תחשוף האמנית חדווה פרס את מסלול היציאה שלה מעולם הביטוח בו עסקה במשך כמעט שלושה עשורים עד למימושה כיוצרת
מאת: ליה שניידר לוי
לפני עשור, גמלה בליבה של אשת ביטוח ותיקה, אחרי 28 שנים עמוסות של תיווך בין המבוטחים לחברות הביטוח, ההחלטה לשנות את מסלול חייה. היא החלה לתכנן את מסלול היציאה שלה מעולם הביטוח, בו הייתה אולי בטוחה, אך רחוקה מתחושת מימוש. בכדי להקל על הצעד המאיים הזה, במקביל לעבודתה, הלכה ללמוד אמנות. המעיין החל לנבוע והיא החלה ליצור. הנביעה התחזקה כשהתפטרה סופית מעבודתה ואותה אישה יצרה ויצרה ללא הרף. הקירות כוסו בציורים, המדפים בפסלים, המגירות בשירים ותכשיטים, חדרי הבית והארונות התמלאו בעוד ועוד יצירות. היא החלה ללמד תלמידים מבוגרים וילדים וחלקם גם הציגו בתערוכות.
האישה הזו היא חדווה פרס. פגשתי אותה בפרויקט יצירה משותף לקשישים ותלמידים, בו התנדבה כפי שעשתה בפרויקטים רבים אחרים, כך למדתי מאוחר יותר. בשלב זה השינויים שעשתה בחייה היו כבר טבועים עמוק – עשייה קהילתית ואמנות הפכו לדרך חיים. לקראת התערוכה הראשונה שלה, המספקת הצצה לתקופה ארוכה שבה עבדה עם נייר כחומר גלם עיקרי לעבודותיה, קיימתי ריאיון עם האמנית, בניסיון להתחקות אחר השורשים והערכים שמזינים את תערוכת “נשים מגולגלות בתוך נייר עיתון” שתתקיים במתנ”ס חוויות שווייץ ואורגנה על ידי פנינה שטאובר, רכזת התרבות יחד עם אוצרת התערוכה, ליה שניידר לוי. אירוע הפתיחה ב-7.1.19 יכלול כיבוד קל, הופעה אמנותית וסיור מודרך על ידי האמנית.
איך ולמה התחלת לעבוד עם נייר ממוחזר?
“תמיד יש לי תחושה בסיסית שחבל לזרוק, אם אפשר לעשות מזה משהו. זה משהו שלמדתי בבית הוריי. חיינו חיים חסכוניים, פשוטים ועם ערך רב לחפצים. אימי למשל תפרה סינרים מחצאיות שנקרעו, חולצות משמלות שכבר לא התאימו, לחם היה הופך לקוסקוס. סיר שהיה בו חור, אבא שלי סידר אותו, ייפה אותו ונהיה עוד עציץ בגינת הירק הענקית שלנו. אמא שתלה שם הכל: צמחי מרפא, תפוח אדמה, בצל, שום שאותם אכלנו. במשק שלנו היו עיזים, תרנגולים וסוסה שרכבנו איתה בשדות, כל שמונת הילדים, חיינו קרוב לטבע ובטבע אין פסולת. כל דבר משמש לתועלת של משהו אחר בגלגל החיים. אז נייר תמיד יש בבית, עיתונים, מגזינים. הכי פשוט וטבעי בשבילי – להשתמש בו כחומר גלם ליצירה”.
העבודות נבעו מתוך התבוננות על התרבות הצרכנית שאנחנו חיים בה היום?
“אני יוצרת מתוך צורך, לא מתוך תסכול, למרות שלא מסתדרת לי הקלות הבלתי נסבלת של כרטיסי האשראי, שגם אני עצמי חוטאת בה. לא יושב לי טוב הבזבוז, הפסולת שאנחנו מייצרים בלי סוף. הילדים בחוגים שלי יודעים שאצלי לא זורקים דברים. הנכדים שלי מביאים לי דברים שהם אוספים ואנחנו בודקים מה אפשר לעשות עם זה. עם התודעה הזאת, כל אחד עושה קצת, ממחזר יותר ואפשר ליצור שינוי. אני לא עוסקת כאן בהטפות, זה גם לא המניע הראשי לעבודות, אבל זה בהחלט משהו שמייצג את הערכים שלי”.
**
אכן, פיסות הנייר הממוחזרות גזורות, מקופלות, מגולגלות, משנות צורה ותכלית – הופכות מנייר הנושא מילים, לנייר שמסתיר אותן ואת כל מה שמודפס עליו. הנייר הופך להיות הנושא המוצג, בפני עצמו. משהו חדש. אין בעבודותיה של חדוה היבט מחנך או מטיף, אלא ביטוי אותנטי לדרך חיים של שימור, תיקון ועמלנות. אלו ערכים שחוזרים לככב בתודעה החברתית, כמחאה על זיהום מקורות כדור הארץ – מים, אוויר ואדמה בשל אורח החיים צרכני ונצלני של משאבי טבע ואדם. אמנים שבחרו להציג דרך עבודותיהם את הצורך בשימור הסביבה נראו כבר בימי המאה ה-19, כשצוירו בתי החרושת הראשונים המזהמים וסביבן עננות עשן שחור. כיום יותר מתמיד משמשת ה’אמנות ירוקה’ אמנים שמבקשים להעביר את תמונת המראה והשלכותיה של הצרכנות המערבית שדנה את דורות העתיד במקרה הטוב למשבר ובמקרה הרע להכחדה.
האם האחים שלך חולקים את אותה תפיסת עולם?
“בוודאי. וגם ניתן לראות זאת בפעילות האמנותית של שאר האחים, כי רובנו נמשכנו לחיי יצירה, התנדבות, אמנות וקהילה. גם האחים שלי מציגים בתערוכות. איכשהו הדברים קשורים זה בזה במשפחה שלנו. ובנוגע להתנדבות – הרבה פעמים המסר שאני מקבלת הוא שאני פראיירית. אני לא חשה ככה, אני מקבלת כשאני נותנת, לא פיזית, אבל יש לזה ערך רגשי עצום לנתינה, זה מוסיף לי המון כשעשיתי למישהו טוב וגם מכבד את זכרה של אימי שתמיד הייתה דואגת לכל האנשים מסביבה”.
את מביאה מודלים של נשיות, אימהות ואף זוגיות בעלי איכויות הענקה והתמסרות טוטאלית. אולי על סף הקרבה עצמית. יש לזה קשר לשם שבחרת לתערוכה?
“כנראה. זה לא דברים שקל לי לדבר עליהם. אני מעדיפה לבטא את עצמי באמנות. וחוץ מזה, השיר של קובי אוז מאד מדבר אליי. מה שכן אפשר ללמוד ממכלול היצירה, הוא שיש תקופות שנייר, כחומר גלם, מיטיב לייצג אותי, על העדינות והעמלנות המדיטטיבית שהוא מזמן לי ויש תקופות שהבטון, על כל המאסיביות והעוצמה שלו, משקף את מה שקורה לי, כאישה, כאדם, כאמנית. זה לא רק ייצוג של משהו פנימי אל החוץ, אלא גם בכיוון ההפוך, כלומר לחומר גלם יש השפעה אדירה על היוצר. הנפש מתרככת ומזדככת מהעבודה השקטה עם הנייר, אלו עבודות תהליכיות, של ייצור ואיסוף כמויות גדולות של פריטים קטנים שמתאגדים לכדי יצירה שלמה אחת. אגב, אני אמנם אוספת כמויות עצומות של חומרים, אבל הכל מסודר לפרטי פרטים. לכל דבר יהיה שימוש. אלו עבודות מתכנסות, שדורשות יותר התבוננות והעמקה לעומת עבודות הבטון שמבחינת הרושם הן יותר עזות, מיידיות ובעלות נוכחות. אבל כל דבר בזמנו. הן כבר יחכו לתערוכה הבאה”.
