הם נכנסו אליי לקליניקה לפגישת ייעוץ, וזיהיתי על ההליכה שלו שמשהו כואב לו, זה לקח כמה דקות, והוא שיתף שכואב לו מעט הגב. זה לקח עוד כמה דקות, והבנתי שכבר שבוע ימים הוא ישן על הספה בסלון.
שאלתי: “למה אתה ישן בסלון”? ענה לי: “היה בינינו ריב גדול, אני כל כך נפגעתי וכעסתי, שאני לא מסוגל להימצא בקרבתה”. זוג אחר שלי הגיע לפגישת ייעוץ, שוחחנו על המון דברים, וכששאלתי אותו “מה חסר לך בקשר? מה היית רוצה שיתנהל אחרת? התשובה הייתה חד משמעית: “חסרה לי אינטימיות”. היא מיד ענתה: “תרגיז אותי פחות, אולי תקבל אינטימיות”.
זוג נוסף ששוחחתי איתו לפני כמה שבועות סיפר לי איך השיחות היחידות , הטובות, שלהן מתקיימות אך ורק בנוכחותי, כי לבד הם לא מצליחים לדבר. לא מצליחים לתקשר. וברגע הראשון שנזרקת לאוויר מילה “מיותרת”, השיחה מתפוצצת, ונוצרת שתיקה רועמת שעשויה להימשך גם שבועות ארוכים.
אין ספק שכל מערכת יחסים שלא תהיה, מאגדת בתוכה כוחות, בכל אחד מאיתנו טמונים כוחות שונים ולכן ישנן כל הזמן תחושות, מחשבות, אינסטינקטים שמבוססים על “מאבקי כח”. כל אחד מהצדדים מונע בשני אופנים:
- שואף להרגיש “חזק”.
- נמנע מלהרגיש “חלש”.
על הבסיס הזה, ברגע שאני מרגיש “פגוע”, משמע “שילמתי מחיר“, משמע “אני אפשרתי לצד השני, להיות חזק על פניי, להחליש אותי”, ועל כן, מתוך אינסטינקט לאיזון מחודש של המשוואה, עליי לגרום לו לשלם מחיר חזרה, ורק כך כוחי יחזור אליי, ואוכל להמשיך לתפקד כבן זוג ראוי. איך אעשה זאת??? פשוט מאוד, אעניש את בן זוגי על מנת שישלם גם הוא מחיר, וכך אייצב שוב את מאזן הכוחות בינינו. ורק לאחר כמה ימים, שבועות כשארגיש שהמשימה הושלמה, בן זוגי “שילם את המחיר”, וכוחי שב אליי, רק אז יש סיכוי שניישר את ההדורים, נדבר, נפתור ונסכים להמשיך הלאה.
האמנם??? אז מה הופך אותי לבן זוג חזק? מה הופך אותנו לזוג חזק? לא רק שעונש איננו מייצר שום חווית למידה, בקרב הצד השני, לרוב מושגת תוצאה הפוכה: הצד “הפוגע”, רק חווה ריחוק שהולך וגדל, ואילו הצד “הפגוע”, מעניש בעיקר את עצמו. “הענשתי אותה , והלכתי לישון על הספה –”הענשתי את עצמי בכאבי גב”, “הענשתי אותו, ולא אפשרתי לו אינטימיות- “משמע הענשתי את עצמי בבדידות”, “הענשתי אותה, ולא דברתי איתה- הענשתי את עצמי בשתיקה רועמת”.
לכל זוג “דפוסי מריבה” חוזרים ונשנים, שתמיד מופיעים וחוזרים על עצמם ברגע של משבר, קונפליקט, או מריבה. דפוסים אלה כוללים גם את דפוסי הענישה. נסו לשבור פעם אחר פעם את הדחף הזה בלהעניש את הצד השני, מתוך הבנה שזה לא באמת מקדם. יכול להיות שכחלק מהדרכה הורית המושג “עונש”, מקבל רלוונטיות מסויימת. אך בואו נבין שנייה, בהדרכה זוגית עסקינן, ולא בהדרכה הורית. משמע:” אני לא אמא שלו, לא אמורה להעניש אותו, ללמד אותו, ובכך לעצב את התנהגותו”, ממש לא.
בדינמיקה הזוגית, לומדים יחד, חווים יחד, מדברים יחד, ומעצבים יחד. לכן בואו ננסה להחליף את הדפוס הקבוע:” להיפגע-להעניש- לייצב כוחות- לפתור”. בדפוס פשוט יותר בהרבה :”להיפגע- לדבר– לייצב כוחות- לפתור”. גם אם לא באותו הרגע, אין בעיה לדבר יום יומיים אח”כ, רק חשוב שהשתיקה תגיע מתוך הבנה של מרחב נחוץ, לחשיבה, ולקיחת אוויר (שזה מבורך), ולא מתוף מניע של ענישה.
לקחנו אוויר, דיברנו, הסברנו, כעסנו (מותר, ואף חיוני), ומשם סדרו את העניינים. ולא, אל חשש, זה לא דפוס שמעיד על חולשה, ההפך, זה בדיוק בדפוס שמעיד על כח וחוסן אישי וזוגי כאחד! זכרו, “עונש זה פאסה”.
