אמש (שלישי), עד אחרי חצות, תושבים רבים, ומאות הורים נכחו במחאה ותמיכה בהורים שילדיהם היו קורבן להתעללות מצד המטפלות. מי שנטלה חלק במחאה הייתה חברת המועצה, רותם כהן כחלון העבירה מסר אישי.
חברת המועצה ברמלה, רותם כהן כחלון: "מקרה נוראי שהלב מסרב להאמין, העדויות ממצלמות האבטחה קשות, מטפלות שנחשבות למלאכיות, לעוטפות- פוגעות בחסרי ישע. ההורים עמדו שם, כואבים, ממררים בבכי, מספרים על המקרים הקשים שעברו ילדיהם, זועקים "'איך יכולנו לדעת" מחפשים סימנים מקדימים שאולי פספסו, והסימנים מתגלים לאט לאט.
ואנחנו, ההורים בשכונה, עומדים ומקשיבים, עומדים ובוכים יחד עם ההורים. מחזקים אותם ושואלים- איך אפשר להיות בטוחים, מה הפתרון הנכון? האם נצליח להתרכז בעבודה אם יהיו מותקנות מצלמות און ליין בגן של ילדינו? האם זה הוגן לדרוש מהמטפלות המקסימות של הילדים שלנו להיות מצולמות 24/7, האם צריך לערוך ביקורי פתע? מה הכלים שיש לנו ההורים? דבר אחד בטוח, מדינת ישראל והרשויות המקומיות נרדמו בשמירה, הם הפקירו את נושא הגיל הרך באופן מוחלט, אין התאמה של הפיקוח הנוכחי על המציאות הנוכחית ועל הגיל בו מגיעים ילדנו למסגרות החינוך כיום.
פעם, נשים רבות לא היו יוצאת לעבודה, ואם היו יוצאות, היו עושות זאת רק כאשר הילדים מגיעים לכיתה א', ולכן לא היה פיקוח עד גיל 6. לאחר מכן כשיצאו יותר לעבודה עשו זאת כשהילדים הגיעו לגיל 3, ומשם הפיקוח התחיל להיות מגיל 3. אבל כבר למעלה משני עשורים שתעסוקת האמהות משתווה לתעסוקת האבות, כלומר שני ההורים יוצאים לעבוד, במציאות של יוקר המחיה אין אפשרות אחרת. והאמא חוזרת לעבודה לאחר תקופת הלידה אחרי 3.5 חודשים עד גיל חצי שנה, והפיקוח? הוא לא מתאים את עצמו. מי לוקח אחריות על גילאי 0-3? אף אחד, הכל לא חובה, הכל רשות, הכל באווירת 'אם בא לכם אפשר', יש מעט מאוד מעונות מפוקחים בגיל הזה, אין סטנדרטיזציה. כל אישה או איש יכולים לפתוח משפחתון, מעון, לטפל בבית בכמה ילדים, המטפלת לא חייבת הכשרה, לא מסתכלים על התיק שלה, היא לא צריכה לעבור מרכז הערכה או לעבור ראיון פסיכולוגי, ואנו ההורים רק צריכים להתפלל ולסמוך עליהם שישמרו על האוצרות שלנו הכי טוב שאפשר. היום, בכדי לפתוח פיצרייה צריכים אלף אישורים- מהעיירה, משרד הבריאות, כיבוי אש, תברואה, פיקוח, טפסים אישורים. אבל לשמור על הדבר הכי חשוב לנו בחיים? רק אם המטפלת בוחרת, לא חובה.
אני רוצה לומר משפט נוסף למטפלות ברחבי הארץ, ולמטפלות של הילדות שלי- אני יודעת שרבות מכן גם רוצות להיות מפוקחות, אבל המדינה לא מאפשרת, ואנחנו יודעות שרובכן רגישות ואוהבות ועושות עבודת קודש ואוהבות את הילדים שלנו כמו את שלכם. אבל זה לא אישי, אנחנו דואגים, אנחנו רוצים לישון בשקט, המדינה צריכה לקחת אחריות- זהו מאבק משותף לנו. ואתם, הורים יקרים לילדים שנפגעו, אנחנו איתכם יחד לאורך כל הדרך, לגיוס הכספים לעורך דין, לסיוע בהנגשת טיפול פסיכולוגי, אתם לא לבד. חזרתי הביתה ב00:30 בלילה וחיבקתי את הבנות שלי חזק חזק. שאלוקים ישמור לנו עליהם".
