בחג חנוכה הקרוב יעלה המחזמר “פיטר פן” ברחובות בכיכובם של 200 ילדים. זו השנה ה-16 שבימת הנוער ברחובות מקיימת מחזמר שכולל בתוכו עשרות שחקנים במגוון גילאים, מגיל 10 ועד 18. פגשנו שניים מהם לשיחה קצרה, מאיה מליקסון ורעות אריכא, בה סיפרו לנו קצת על החוויות על הבמה, המופעים בהם השתתפו והאהבה לעיר וגם למשחק.
מאיה מליקסון (17.5), תגלם את וונדי.
“אני משחקת מאז שאני זוכרת את עצמי, מגיל קטן עליתי לכל במה שאפשרה לי”, היא אומרת, “השתתפתי בחמישה מחזות זמר של בימת הנוער: ‘מושלמת’, ‘משחקי הקסם’, ‘הנסיכה של אנדרסן’, ‘מסביב לעולם ב80 יום’ ו’פיטר פן’, בו אני משחקת את וונדי”.
מה הטיפ שלך לשחקנים הצעירים שחולמים לעמוד על הבמה?
“בימת הנוער נתנה לי מקום ללמוד ולהתפתח בעולם המשחק והשירה. הגעתי לבימת הנוער בכיתה ז’, ובכיתה ח עברתי לגור במיתר (ישוב ליד באר שבע). אחת הבקשות שלי מההורים שלי הייתה לא לוותר על ‘בימת הנוער’ ושיתנו לי להמשיך ולהתמיד בחלום שלי להיות שחקנית. הם כמובן הסכימו ועד לפני שנה, שהוצאתי רישיון, הייתי צריכה לקחת שתי רכבות ושני אוטובוסים בשביל להגיע לכל חזרה. הבימה נתנה לי את העצמאות מגיל צעיר, לימדה אותי אכזבות והצלחות והפכה את החלומות הכי גדולים שלי בתור ילדה למציאות. לכן, הטיפ שלי הוא לא לוותר, לא משנה כמה אומרים לכם שזה בלתי אפשרי. תתמידו, תשקיעו ותעבדו קשה – זאת הדרך להגשים חלומות”.
ומה החלום הגדול?
“החלום הגדול שלי הוא לשחק בבמות הגדולות במדינה ולהוציא שירים מקוריים שלי”.
רעות אריכא (17) תלמידת כיתה י”ב תשתתף אף היא במחזמר.
“בתחום המשחק אני נמצאת רק מכיתה ט’, כשהצטרפתי לבימה בגיל 14. אבל אני מופיעה על במות מאז שהייתי ממש קטנה. אם זה במקהלות שהייתי בהן בעבר, טקסים בקיבוץ או בבית ספר וכל מיני פרויקטים מזדמנים. עד שהצטרפתי לבימה התמקדתי יותר בתחום השירה וכשהגעתי לבימה נפתח בפניי עולם שלם של תיאטרון ומאז התאהבתי בתחום”, אומרת רעות, “בבימה השתתפתי בשלושה מחזות זמר ופיטר פן הוא האחרון, לצערי הרב. במשך השנים בבימה השתתפתי בפרויקטים וערבים מיוחדים שמקיימים בבימה”.
טיפ לשחקנים הצעירים שחולמים לעמוד על הבמה?
“הטיפ שלי הוא לא לוותר על החלום גם אם הוא נראה רחוק! החלום שלי היה להשתתף במחזמר ובכיתה ח הבנתי שאני חייבת לגרום לו להתממש נרשמתי לבימה למרות המרחק והנסיעות הארוכות (גרה בקיבוץ קבוצת יבנה, קיבוץ דתי – שיתופי, המרחק מרחובות הוא 30 דק ברכב / שעה וחצי באוטובוסים). אני מתניידת באוטובוסים והנסיעות קשוחות והחזרות ארוכות ואני חוזרת הבייתה מאוד מאוחר. מעבר לכך הקיבוץ שלי הוא מאוד בועה ומאוד סגור בתוך עצמו ולצאת מהבועה הזאת זה מוזר וקשה. ופתאום אין לך את המעגל המוכר ואין לך מסגרת עוטפת. זה רק אני עם עצמי, באה לבד בלי אף אחד, דף חלק שהוא רק שלי. להתנייד בכוחות עצמי ולהיות עצמאית. כל הדברים האלו אלה לא דברים שהייתי רגילה אליהם. אבל ברוך ה’ אני כאן ואני מסתדרת יפה מאוד ואין סיפוק גדול יותר מלעשות את הדבר שאני הכי אוהבת! אני ממליצה לכל מי שיש חלום גם אם הוא מבוגר וגם אם הוא צעיר, תגשימו אותו. כמה שקשה – ככה מספק. אל תפחדו לחלום ואל תפחדו להגשים. גם אם נראה קשה תמיד מוצאים את הדרך וזו התחושה הכי נפלאה בעולם. מבטיחה”.
ומה החלום הגדול שלך ?
“החלום הבא שלי הוא לעבוד בתחום התיאטרון כשאהיה גדולה. אני רוצה להיות שחקנית, אבל החלום יותר רחוק ממה שהוא נראה. אני בחורה דתייה ועולם המשחק והתיאטרון עם כמה שהוא קשוח בפניי עצמו הוא הרבה יותר קשוח כלפי דתיים. לעמוד על במה זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות וקשה לי לדמיין את עצמי לא עוסקת בזה בעתיד”.
