בתשעה עשר באוגוסט, 2003, חווה שלום אזרד, את אחד הרגעים הקשים ביותר ב-41 שנותיו. היה זה פיגוע ההתאבדות בקו 2 בירושלים. 23 נרצחו, בהם שבעה ילדים ולמעלה ממאה ושלושים נפצעו. אזרד קיבל קריאה במירס, להגיע לזירה הקשה. כמתנדב זק”א, המראות האלה בימים ההם לא היו זרים לו, אך את האירוע הספציפי הזה הוא לא ישכח לעולם. “במקרים כאלה, גם אם יש לך צלם אנוש, אתה נכנס לעבוד כמו רובוט – ואין רגש, עד שזה מגיע לילדים. זה דבר ששובר אותך לרסיסים, מרסק אותך. אני עוצם את העיניים ומשחזר את התמונה הזו, את העגלה המפויחת שרק לפני כמה דקות שכב שם ילד שאני מחפש שאריות שהותיר אחריו בתוך האוטובוס, ידיים, רגליים. כל התקופה ההיא היינו בכוננות מתמדת, עברנו מאירוע לאירוע, לא פשוט בכלל אבל אלוקים נתן תעצומות נפש מתוך קדושת המת וקדושת החיים”.

למה היית צריך את זה?

“זו נתינה מסוג אחר, זו נתינה שאף אחד לא אומר לך תודה רבה אחרי זה – חוץ מאלוקים”.

 

***

כזה הוא אזרד, איש של נתינה. כל היום סביב אנשים, נותן יד, מקשיב, מפרגן, מסייע – ואנשים זוכרים לו, נותנים מילה טובה. הוא חבר מועצת גדרה ויו”ר סיעת גשר, נולד בפתח תקווה, בנם של מרסל ועמרם, צמד טבחים שלאחר עלייתם ממרוקו הכירו בארץ הקודש, נישאו והצליחו להביא לעולם שני בנים. “אמא עברה סבל רב עד שהגענו לעולם, הרבה הפלות, הרבה כאב”, הוא אומר. אחיו, יהודה, מבוגר ממנו בחמש שנים. יחסיהם קרובים מאוד. בבעלותו ארגון חסד גדול מאוד והם חולקים בית תמחוי בעיר הבירה. “הכנסת האורחים והחלוקות למשפחות, היו יוזמות פרטיות של ההורים שלי, כך גדלנו, את זה ינקנו מהם וגם את ההקשבה לזולת והניסיון לעזור. הייתה תקופה שגרנו סמוך לבית החולים ‘מעייני הישועה’, אמא שלי הדביקה על לוח המודעות פתק, שכל יולדת שהגיעה בשבת ואין לה איפה לעשות את השבת מוזמנת אלינו, כך יצא שכל שולחן שבת שלנו היה לא פחות מ-35 איש. היה משהו קסום בילדות שלנו – הצניעות וההסתפקות במועט של פעם, זה דבר שחרוט לי עד היום – לא היה חסר בבית אבל לא היו מותרות, למרות זאת הרגשנו סיפוק, היינו מאושרים”.

בית התמחוי הירושלמי שהוא מתחזק עם אחיו, בנוי בצורת מסעדה והוא מקבל מידי יום עשרות ולעתים מאות אנשים. זיכרונות לא חסר. “משהו שלא אשכח בחיים זה שאמא נכנסה עם שלושה ילדים ואני שומע את הילדה אומרת לה: ‘אמא, הרבה זמן לא לקחת אותנו למסעדה’. ברגע ההוא הבנתי שזה הקונספט הנכון”, הוא אומר. “אחרי תקופת הפיגועים בירושלים המצב הכלכלי היה מאוד ירוד. אנשים נורמטיבים לחלוטין מצאו עצמם באים אלינו. לא אשכח שנהג מונית לקח אותי בנסיעה עירונית ובסוף הנסיעה סירב לקחת תשלום. כשהתעקשתי הוא אמר לי ‘אתה אולי לא זוכר אבל אישתי חלתה בסרטן, אכלנו את כל החסכונות והגיע מצב שלא היה אוכל בבית, אני הייתי מגיע אליכם, הייתי אוכל ולוקח אוכל לבית – ואני לא אשכח לך את זה. כשאני רואה אותו עובד, שהוא חזר לעצמו – זה שווה את הכל. שם אני חושב שהצלחתי, לא בגלל שנתתי לו אוכל, אלא כי נתתי לו טיפה של כבוד, שהוא יכל להתרומם מהמקום ההוא ולחזור לשגרת חיים. הכבוד לפעמים מונע מבן אדם לקום בבוקר, והאיש הזה חזר – זה הסיפוק שלי, שם הניצחון”.

 

***

אזרד נשוי לשרית מזה 18 שנה. עם נישואיהם עברו לגדרה והביאו לעולם שישה ילדים, שלושה בנים ושלוש בנות. “אישתי עקרת בית שמגדלת את הילדים, עובדת יותר קשה ממני, עזר כנגדי, אשת חיל אמיתית שמורידה ממני את כל העול. היא שותפה אמיתית בכל העשייה שלי ואילולא עזרתה – לא הייתי יכול להיות במועצה או בכל העשייה הזו למען התושבים. זו אישה שלא מפספסת בכלום”, הוא אומר בהערצה. הנייד שלו לא מפסיק לצלצל, הבקשות והרצונות מצד תושבים מציפות אותו 24 שעות ביממה. לדבריו, רק בשבת הוא מוצא מנוחה ומקדיש את כל כולו למשפחה.

“בחיים הציבוריים יש רק נקודת שבירה אחת – הילדים, אישתי מקבלת את העשייה שלי כי יש בינינו שותפות אמיתית, אבל לילדים חסר אבא בבית. לפעמים כשאני יוצא מהבית לישיבת מועצה אני שומע ‘אוף עוד הפעם ישיבת מועצה’. זה צובט לי בלב, אבל כשאני מגיע הבייתה באופן קבוע אני ניגש למיטות שלהם ומנשק אותם. אני מבין אותם אבל זה חיידק שאני יודע שאני עושה טוב וכשהם יגדלו הם יסכימו איתי – אלה החיים וזה חיידק שאני לא רוצה להיגמל ממנו”.

למרות הגעגוע, אזרד לא מפספס את הטקס הקבוע בבוקר:  מידי יום הוא לוקח את הילדים אל מוסדות החינוך. “זה הדבר היחיד שאני לא מוותר עליו כדי לא לפספס את הצמיחה שלהם, את הגדילה שלהם”.

 

***

 

לפני חמש שנים החליט להתמודד והצליח להתברג במועצת העיר. לא רק זאת, אלא אף זכה לאמון מלא וגב מראש המועצה יואל גמליאל. במסגרת תפקידיו הוא מחזיק תיק צעירים ונוער, יו”ר ועדת מלגות, חבר בוועדת הנחות בארנונה, בוועדת מכרזים, בוועדת תנועה, לאחרונה התמנה לחבר בוועדת תכנון ובניה והוא מכהן גם כסגן יו”ר מרכז אופק ונמצא בוועדות בו.

מתי אמרת לעצמך ‘וואלה, פה שיחקתי אותה’?

“בשל חיסיון הפרט לא אכנס למצוקות של תושבים, מפני שזה לא לעניין אבל מה שכן היה רעיון אחד שיזמתי ויצא לפועל – והיה אדיר: הבאתי את היורו פארק, שזה לונה פארק ענק עם רכבת הרים -וחילקתי כרטיסים בחינם לכל ילדי העיר, כדי שחלילה לא יהיה ילד אחד שיגיד לאמא שלו ‘אני רוצה’ ולא יקבל. כשהתחלתי את תפקידי כחבר מועצה, לפני כ-5 שנים, במהלך ההסכם הקואליציוני ביקשתי להקים יחידה לפניות הציבור, כזו שתיתן מענה לכל פניות התושבים בכל תחום ואכן יואל הבטיח וקיים – היחידה הוקמה בבית האיכר ברחוב הבילויים. באופן כללי, מאופי הוועדות שאני חבר בהן, אני נתקל במצוקות של תושבים שברובם ניתן לטפל דווקא דרך הוועדות ובעזרת מחלקות המועצה – ואכן יש עובדים מסורים במועצה שעמדו לצידי ולצד התושבים במשך כל הקדנציה הנוכחית ועל כך תודתי הגדולה לכל עובדי המועצה בכל המחלקות. כחבר בוועדת מלגות הענקנו מאות מלגות לסטודנטים בני המקום אשר התנדבו למען הקהילה. כמחזיק תיק הנוער קיימנו שלל אירועים לנוער בהובלת מחלקת הנוער ובשילוב מועצת הנוער. נפלה בחלקי הזכות להיות זה שהוביל את הקמת מבנה לצופים בבית ספר רימונים בנוסף להקצאת שטח למחנאות, בהזדמנות זו אני רוצה לספר כי הסניף יהיה קרוי על שמו של ידידי הטוב ומייסד שבט שחר מוטי נעים ז”ל, שנכנע למחלת הסרטן בדיוק לפני שנה. יש עוד המון מה לעשות”.

מיהו חבר המועצה הכי טוב בעיניך?

“קטונתי מלתת ציונים לחברי מועצה. כולם ביחד היו שותפים לכל העשייה שלי. אני רק יכול לשבח, להלל ולפאר את מנהלי המחלקות, העובדים המסורים של המועצה שעמדו לצידי ולצד התושבים במשך כל הקדנציה הנוכחית”.

אתה מדבר כל הזמן על יואל גמליאל, אתה גם תומך בו בבחירות הקרובות. למה בעצם, לא הגיעה העת לסיים?

“תראי, האסטרטגיה שלי כאיש עשייה היא להמשיך עם אנשי עשייה. האם הוא ראוי? תסתכלי על הרשימה של התקציבים שהביא, רשימת העשייה שלו – ושהציבור ישפוט. בסך הכל בחמש השנים האחרונות זכיתי לגיבוי ויד חופשית בכל פניה שפניתי אליו, הן לגבי מוסדות ציבור והן לגבי מצוקות של תושבים, תמיד נכנס איתי לעובי הקורה ואפילו בתחילת דרכי ירד איתי ביחד לפקידים כדי לנסות לפעול ולסייע. אין ספק שאני חייב להוקיר לו תודה ענקית על כך”.

 

הנבחרת שלו מונה תמהיל איכותי של אנשי עשייה משלל גווני האוכלוסייה בהם סא”ל זיו ווינברג, גילה בן עובד שנושא הדיור קרוב לליבה, דניאל דנוס, נופר נאמן והראל דוד אותו הוא מכנה “שותפי לעשייה”.

זרקו לי באחת הפגישות ששלום אזרד ייקח לפחות 4 מנדטים בבחירות הקרובות. זה הגיוני?

“כסף סופרים במדרגות. שמעון פרס אמר פעם שסקר הוא כמו בושם טוב: צריך להריח ואסור לשתות. אני לא מתייחס לסקרים וקשקושים. בעיניי, הסקר הגדול והאמיתי זהו יום הבחירות – שם אני מבקש מתושבי גדרה כוח להמשיך את העשייה ביתר שאת בחמש השנים הבאות. יש לנו הרבה פרויקטים להמשיך. את כל מה שהבטחתי לעשות – קיימתי. אני יכול לומר שאני שמח להיות חבר המועצה הראשון בישראל עם מנדט בודד שהצליח, כמובן בגיבויו של גמליאל, להקים מוסד חינוכי המונה כיום שלוש מאות ילדים ובאותה קדנציה לזכות לראות אותם נכנסים למבנה שמשתרע על 16 דונם, זהו חלום ושברו”.

מה הרגע הכי מרגש שחווית בחמש השנים האלו?

“עם כל הכבוד לפוליטיקה ולחיים הציבוריים, זה היה הרגע שאבא שלי יצא מטיפול נמרץ, לאחרונה, שהוא פקח את העיניים וביקש דבר ראשון להניח תפילין. ‘כבד את אביך ואת אמך’ זה לא רק אחד מעשרת הדיברות, זה דבר שהוא חובה מוסרית קודם כל – להורה שהשקיע בך, להחזיר לו אלפית האחוז וזה מסר לילדים שלי שידעו איך להתנהג להורים”.

פחדת?

“בהחלט, פחדתי שאבא שלי יילך, המצב היה קשה. לראות את אבא שלי עם כל המכשירים עליו – זה שבר אותי נפשית. בכיתי המון. זה היה עבורי זמן לחשבון הנפש שמה שיישאר בסוף זה רק המעשים הטובים שתעשה. אתה רואה כל החיים אנשים שהם הכי חזקים בעולם וברגע אחד אין להם כלום, ברגע אחד הם שוכבים על מיטה כמו חפץ – ולא הכוח שלהם ולא הקשרים שלהם ולא הכסף שלהם – שום דבר לא יכול לעזור. עכשיו הוא משתפר ברוך השם, בזכות התפילות של כל תושבי גדרה מכל גווני האוכלוסייה שהתקשרו עם העידוד והתמיכה – זה הראה לי בדיוק באיזו קהילה אני חי ובאיזו משפחה גדולה אני חי. יש בגדרה ערבות הדדית שלא קיימת בשום יישוב בארץ. אפשר לראות זאת בכל מקום, גם ברשתות החברתיות, גדרה זו משפחה אחת גדולה”.

כנראה שאנחנו מרכיבים משקפיים שונים. אני רואה שבתקופת הבחירות אי אפשר להתנער משנאת החינם שמשפריצה מכל עבר.

“אני מחכה בקוצר רוח לסיום מערכת הבחירות הזו, כי בסך הכל גדרה זו משפחה אחת שאמורים לחיות יום אחרי הבחירות ביחד – ולהיפגש במרכזי הקניות, להקדים שלום אחד לשני. חבל שהשיסוי והקרע הזה קיימים, השנאה זה מיעוט מתושבי גדרה, מיעוט רעשני”.

אגב, ממה אתה פוחד?

“מקהות חושים. אריק שרון אמר משפט פעם – ‘דברים שרואים מכאן לא רואים משם’ ולפעמים אדם עולה לגדולה אז הוא שוכח מה היה לפני כן, ואני מתפלל שאם אחטא בזה – עדיף שלא אעלה בגדולה”.

מה החלום שלך?

“שאטפל בפניה האחרונה כמו בפניה הראשונה, עם אותו רגש, עם אותה נשמה ואותה הבנה. אל תשכחי שחבר מועצה זה תפקיד שאין בו לא כסף ולא כבוד”.

עזוב שטויות, קורץ לך להיות ראש המועצה? יש חלומות כאלה?

“אני מתרכז כעת בעשיה הנוכחית, חלומות זה בלילה…”

אתה ממילא אף פעם לא ישן.

“נו, אז אין לי זמן לחלום. הראש שלי חושב כל הזמן לעשות את מה שאני עושה בצורה הטובה ביותר, בהתחלה לא רציתי בכלל לרוץ למועצה. לפני חמש שנים לא חלמתי שיום אחד אהיה בעשיה פוליטית או חבר מועצה, זו לא הייתה משאת נפשי – אבל היום? אני לא מחליף את זה, כי להגיע בלילה הבייתה, להיכנס למיטה ולהריץ בראש את עשרות האנשים שהעלית להם חיוך במשך היום על ידי מציאת פתרונות – אין סיפוק יותר גדול מזה. נכון, אני מודה שאני אינטרסנט, זה עושה  לי טוב וזה מקרין לי טוב. בכל דבר שאני עושה אני מאמין שמי שעושה טוב – חוזר לו טוב – ואני מרגיש את זה”.

מערכת חדשות אפס שמונה מכבדת זכויות יוצרים ועושה את מירב המאמצים לאתר בעלי זכויות בפרסומים ו/או צילומים המגיעים אלינו. אם זיהיתים צילום ו/או כל פרט שיש לכם זכויות בו/בהם, אנא פנו אלינו לבקש לחדול מהשימוש בו/בהם באמצעות כתובת האימייל [email protected]

תגובות:

Subscribe
Notify of
guest
0 תגובות
Inline Feedbacks
View all comments

אולי יעניין אותך גם:

תגובות

Subscribe
Notify of
guest
0 תגובות
Inline Feedbacks
View all comments
דילוג לתוכן