הטור של יוסי רזי | בין רבי עקביא לרבי עקיבא

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

ההספד האחרון הסתיים, הנוכחים הסתופפו מסביב, הרב השמיע תפילתו: עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵירָה: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. בעת האחרונה אני שומע תכופות את שמו של אותו רבי עקביא ואת המשפטים הנצחיים שלו. ורק השבוע,  בסמוך אלי, הרהר בקול רם קרוב משפחה: שמענו  נאומים על הנפטר, התשבחות היו כנות וישירות, הכיסופים להולך כבר החלו, אבל  הוא – כבר לא מקשיב להם, הוא בעולם אחר. אז למה בעצם אנחנו לא משמיעים למקורבינו את כל אלה בעודם בחיים? מדוע לצפות לאותו יום עצוב בו ילכו לעולמם בכדי לעשות זאת?

ובאמת, חשבתי לעצמי באותו ערב – מדוע שלא נארגן להם (לנו) טקס מקביל, התכנסות הודיה. היא תיערך לא בבית הקברות עצמו, לא נעים להיות שם במחיצתו של רבי עקביא, אלא במגרש ריק שנמצא דרומה ממנו לצד הכביש שמוביל מהשער המרכזי לשער השני. בדקתי זאת, כמהנדס אזרחי, ומצאתי שבכמה ימי עבודה של    דחפור D-6 ויעה אופני JCB-413 ניתן ליישר את המגרש, לשפוך עליו כורכר מהודק, אולי אפילו אספלט שחור וטוב,  וליצור שם רחבה מספקת.

על הרחבה הזאת נארגן אחת לשנה לוויה דמיונית – וירטואלית למישהו מיקירינו, נאמר בה את אותם דברים שיינשאו בבוא היום האמיתי (120 שנה). זאת תהיה התכנסות הודיה, השמעת מחמאות ואיחולים אמיתיים, כנים, מן הלב, לא צבועים חלילה. ובכדי שההתכנסות תהיה אותנטית כל אחד יגיד ל"מוחמא" (=המת בבוא העת) בשפתו שלו את מה שתיכנן להגיד לו לאחר שנים ארוכות. והמוחמא יוכל להגיב לנאמר, לציין שמישהו טעה במועד הולדתו, שמישהי אחרת בכלל לא הייתה חברה שלו, שאחדים הפריזו בתשבחות, שהוא לא מאמין שהוא  באמת כזה צדיק ומוכשר. ואם יחשוב אחרת – יבקש מאחרים להגדיל מחמאותיהם, יציג הוכחות להמחשה שהקטינו בערכו. הקהל הקדוש ישיב לו בחגיגיות שהוא אכן כזה (או שלא). בתום הטקס  ישוב המוחמא לביתו, מעודד ומחוזק להמשיך בדרכו ולעמוד בכל שלל הדימויים החיוביים שהרעיפו עליו. והקהל  ישוב אף הוא למקומו, שמח, טוב לב ושבע רצון מעצמו על כי מילא את ייעודו בזמן המתאים ולא דחה זאת לשווא.

טוב,  במבט שני אולי הרעיון הזה – להתכנס בקצהו של רחוב גורודסקי, ליד רבי עקביא,  בכדי לפרגן למישהו חי, נושם   ובועט – הזוי במקצת. אז למה לא  לעשות זאת במקום ציבורי אחר, נעים יותר, כמו בקניון, ברחבה המרכזית של קומת הקרקע או בקומה התחתונה,  במקום שניתן לאכול לפני או אחרי. במבט נוסף – קצת רועש שם מכל ההמון הנוסף ועלול להפריע  גם ההרכב לניקוי הרצפה שעובר שם מדי חצי שעה ומשמיע לחש של רכב חלל דביק וטורדני.

אז אולי נעשה זאת ברחבת ש. בן ציון, אתר מלבב ופתוח עם שרידים של מזרקה במרכזו. אחרים יציעו את מגרש הפועל, אבל לא בטוח שאוהדי שעריים יסכימו לכך. אט אט יתמהו רבים מדוע בכלל לטרוח ולהגיע למקומות ציבוריים?. מדוע לא לכנס האנשים בחצרות או במרפסות של המוחמאים עצמם. עם מנגלים ושתיה קרה. ואם המוחמאים צמחוניים יסתפקו כולם בסלטים ירוקים וחמוצים.

ואם המוחמאים אינם מעוניינים בכל האירוע הזה בתוך שטח רשותם הפרטית, ולא איכפת להם מגודל השעה והמקום? לאחר כל ההתחבטויות וההתלבטויות על איך ואיפה ומתי – תגיח לה האפשרות הטובה ביותר, ואיך זה שלא חשבנו עליה קודם: בכל עת שתוכל, לכשיזדמן לך – תגיד לו למקורבך (המועמד לאירוע הנ"ל),  את המילים הטובות, תסמס לו, תשרוק לו מן הרחוב, תמצא כבר את הדרך.

אל תמתין ליום עקביא בן מהללאל. עשה כמצוותו של רב אחר, רבי  עקיבא בן יוסף, כן, ההוא מל"ג בעומר, שחיזק  את "ואהבת לרעך כמוך" וקבע ברורות שזהו "כלל גדול בתורה". ואני הקטון מוסיף ומציין שהוא לבטח התכוון שהדבר ייעשה בעודנו בחיים.

מערכת חדשות אפס שמונה מכבדת זכויות יוצרים ועושה את מירב המאמצים לאתר בעלי זכויות בפרסומים ו/או צילומים המגיעים אלינו. אם זיהיתים צילום ו/או כל פרט שיש לכם זכויות בו/בהם, אנא פנו אלינו לבקש לחדול מהשימוש בו/בהם באמצעות כתובת האימייל [email protected]

תגובות

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן