בית הדין הרבני דן בסוגייה מעניינת בימים אלו ובמרכזה השאלה “האם בנסיבות ספציפיות החיוב מכוח הכתובה פוקע לאחר הגירושין או שמא עסקינן בחיוב אשר עומד בתוקפו לעד?”
המדובר בבני זוג שנישאו בשנת 2000 והתגרשו בבית הדין הרבני בשנת 2003 כאשר היו להם שני ילדים קטנים. במהלך השנים פעלה האם לשם ניתוק הקשר בין הילדים לאב עד שאילצה את האב לפנות לבית המשפט לענייני משפחה לשם חידוש הקשר בינו לבין ילדיו. כבוד השופט קבע בהחלטה אמיצה כי “ילד שלא ייפגש עם האב לא ‘יזכה’ למזונות כאשר האב פטור מתשלום ללא צורך בכל החלטה נוספת”.
לימים, החלטת השופט הובילה לקשר בין האב לבין בנו עד אשר האחרון עבר להתגורר בבית אביו. בתגובה פנתה האישה לאחר 16 שנות גירושין והגישה תביעת כתובה בבית הדין הרבני מתוך טענה כי מעולם לא מחלה על כתובתה. כעת דן בית הדין הרבני בסוגייה כאשר השאלה המרכזית הינה “האם בנסיבות ספציפיות החיוב מכוח הכתובה פוקע לאחר הגירושין או שמא עסקינן בחיוב אשר עומד בתוקפו לעד?”. נכון למועד זה מונחים בפני בית הדין הרבני סיכומים בעניין לצורך כתיבת פסק הדין אשר יהיה בו כדי לזעזע סדרי משפט.
לדברי עו”ד שירה קופמן המייצגת את הגבר, “אין ספק כי הכתובה מהווה התחייבות כספית של הבעל כלפי האישה אשר נולדה מתוך הדין האישי ולא מחוק החוזים, כאשר מועד מימוש ההתחייבות נולד בפקיעת הנישואין. יחד עם זאת וכאשר זוג סיים את קשר הנישואין בהסכם, כמו כן התגרש בפועל וחלפו שנים רבות ממועד הגירושין – לא יעלה על הדעת כי קיימת לאישה זכות לתבוע כתובתה כל עוד הגרוש חי ויש ליתן משקל גם לעניין השיהוי הבלתי סביר”.
