הבוקר שוב נפתח בנקישה הנוראית על הדלת. שוב המילים המצמררות "הותר לפרסום", שוב פנים צעירות ויפות שמביטות אלינו מבעד למסך, ושוב עיר שלמה – הפעם אשקלון – שעוטפת את עצמה ביגון כבד מנשוא עם נפילתו של סמ״ר מיכאל טיוקין ז"ל בקרב בדרום לבנון.
עוד חלל. עוד גיבור בן 21 שלא יחזור הביתה. עוד שולחן שבת שיישאר ריק, עוד הורים שהעולם שלהם חרב עליהם ברגע אחד, ועוד משפחה שמצטרפת בעל כורחה למשפחת השכול המדממת.
ואני שואלת את עצמי, ואת כולנו: מה קורה פה?
איך הגענו למצב שבו אנחנו פשוט ממשיכים הלאה? איך האובדן הבלתי נסבל הזה הופך לחלק מסטטיסטיקה יומיומית? המערכה הצפונית גובה מאיתנו מחיר דמים בלתי נתפס. יישובים שלמים נמצאים תחת מתקפה, תושבים מרוסקים שמעבירים לילות שלמים ללא שינה, בין אזעקה לממ"ד, בחרדה קיומית בלתי פוסקת. חבלי ארץ שלמים נטושים, בוערים, והתחושה היא שהמדינה שלנו פשוט מתפוררת לנו בין הידיים.
זה לא יכול להימשך ככה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתרגל למציאות שבה המיטב של ילדינו נופלים, בזמן שהשגרה נמשכת כאילו הכל כרגיל. האובדן הוא אמיתי, הכאב הוא פיזי, והשבר החברתי והלאומי רק הולך ומעמיק.
הטור הזה הוא לא פוליטי, הוא זעקה של לב של אמא, של אזרחית, של עיתונאית שרואה את השמות זורמים למערכת ולא יכולה לעצור את הדמעות. זו קריאת השכמה לכל מי שיושב במגדלי השן ובמוקדי קבלת ההחלטות: תתעוררו!
המשפחות מרוסקות, העם פצוע, והמדינה צריכה כיוון, תקווה ופתרון. הגיע הזמן שמישהו יתעורר ויבין שהמחיר שאנחנו משלמים הוא כבר מזמן מעבר למה שהחברה הישראלית מסוגלת לשאת.
יהי זכרו של סמ"ר מיכאל טיוקין, וזכרם של כל חללי המערכה, ברוך ונצור בליבנו לעד.
◼️ חדשות מהארץ ומהעולם בווטסאפ לחצו כאן
◼️ חדשות מלחמה בישראל וענייני ביטחון בווטסאפ לחצו כאן
