בשבוע שעבר לא הספקתי לכתוב את דבר העורכת, המוזה לא באה, העיסוקים היו רבים מנשוא והחלטתי לעשות הפסקה. אממה? הוצפתי בעשרות פניות מקוראים ששאלו האם
בעוד הטרור ממשיך ועפיפוני עשן שורפים את שטחי המדינה, זכיתי להנחות זו השנה הרביעית את טורניר קט הרגל לזיכרו של סמל בן וענונו, שנפל בצוק
שלישי האחרון, שמונה בבוקר. יום לחוץ לפניי. חניתי את ריכבי כראוי ובחניה מוסדרת ויצאתי לסידורים תכופים. עם חזרתי, כעבור עשרים דקות גיליתי שנהג חצוף
בתחילת השבוע נתקלתי בפוסט ברשת החברתית שפירסם מוטי פסל, חובש מד"א, לאחר אירוע קשה בו טיפל. וכך כתב: "הורים יקרים הייתם נותנים לילדיכם לשחק עם
רב"ט חן ורבר היה ילד שכל אמא הייתה חולמת שיהיה לה. כזה שמצטיין בכל תחום, מחונן בלימודים, אהוב על הבריות, מקובל בחברה, ביצועיסט, חייל
רפי אסף: סוף מעשה במחשבה תחילה עיריית רחובות הודיעה בעיתונכם ואני מצטט: "רחוב אפרים קציר מיועד להרחבה עם סיום עבודות הפיתוח במקום". צריך להיות עיוור
גליון ח"י של העיתון שלי "כל רחובות" – מי היה מאמין? אין לתאר את ההתרגשות. עם יד על הלב, לחשוב פעם אחר פעם על קונספט
בשנת 2012 נבחרתי לאשת השנה בתחום התקשורת בעיר הנמל. זו הייתה בשורה משמחת לחלוטין. תמונתי התנוססה בשער המקומון המוביל ורואיינתי על ידי הכתב המקומי הבכיר.
לא תכננתי להתיישב ברחובות. לא חלמתי שזה יכול להתרחש, אך העיתון "כל רחובות" אותו אתם אוחזים מידי שבוע, הוביל אותי לעשות את הצעד ההיסטרי הזה.
מהו הנושא שנוגע למיליוני אזרחים במדינת ישראל וכמעט אף אחד לא באמת מבין בו? אז נכון שיש לנו בעיות ביטחון כלכלה ועוד רבות אחרות, אבל